מערכת שבתון"מס מחצית השקל" לעומת "מס היהודים"
עו"ד ד"ר ניסן שריפי, מרצה למיסים
אף אחד מאיתנו איננו שש לשלם מיסים, למרות שכולנו יודעים היטב כי הללו כורח המציאות הם, כדי ולבצע בהם פעילות לטובת הכלל.
משה רבנו, המנהיג הדגול, שהוציא את ישראל ממצרים, נצטווה כעת בידי ד' לבצע תפקיד לא נעים למול העם: תפקידו של גובה המס הראשי. על משחרר העם מסבלותיו, הוטל לגבות מס רגרסיבי, המוטל באופן שווה מבלי להתחשב במצבו הכלכלי של הנישום: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם".
אכן, בפרשת "כי – תשא" מודיענו הכתוב, כי המשתתפים בנשיאת הנטל היו אך ורק גברים מבני עשרים שנה ומעלה, שהם אלה ששרתו בצבא בימי המדבר (במדבר, א', ג'). אך גם גבייה ממיגזר זה, שהיה, למעשה, בימים ההם, מגזר העובדים, הצריכה, מן – הסתם, משאבים רבים ולוגיסטיקה גדולה לצרכי גבייה ואכיפה.
ואל יראה הדבר קל בעינינו. מגזר הפקודים הגיע לסך של 603,550 איש, ובאם כל אחד נתן מחצית השקל, כי אז נאסף סכום עצום באותם הימים – 301,775 שקלים (בערכים של ימינו לפי האומדן הנומינלי המקובל של כ- 50 ₪ של היום לכל שקל של דור המדבר כי אז נאסף סך של כ- 15 מיליון ₪).
הכתוב אף מספר כי ענין מס מחצית השקל נועד במהותו כחלק מתקציב ייעודי לבניית ואחזקת אוהל מועד (שמות, ל', ט"ז). בהמשך ספר שמות, מספר לנו הכתוב כי אומנם תקציב זה נוצל לייעודו המקורי, ואדני הכסף במשכן והווים לעמודים נעשו מתקציב זה (שמות לח', כ"ה-כ"ו).
גם במשך הדורות שימש מס זה לטובת בדק – הבית, כמתואר בספר דברי הימים ב' (כ"ד ו'-י"ד):"ויקרא המלך ליהוידע הראש ויאמר לו מדוע לא דרשת על הלויים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאוהל העדות, כי עתליהו המרשעת בניה פרצו את בית האלוקים וגם כל קודשי בית ה' חוצה…".
אומנם, בהמשך התנהלותו של העם העברי תחת שליטים אחרים בארצו שוכלל מס זה, וממס חד – פעמי הניתן בעת מפקד העם גרידא, הפך להיות מס שנתי שניתן לצרכי תחזוקת בית המקדש, ואיננו עוד מס שניתן ככופר נפש לה' של העוברים על הפקודים לבל יהי בהם הנגף (משנה, שקלים, ד', א'-ד' והשווה עם הכתוב בנחמיה, י', ל"ג-ל"ד).
וכדרכם של מיסים עד לעצם ימינו אלה, אף מס זה, מחצית השקל, "רכש" לו מערכת חקיקה עניפה שהקיפה את דיני השומה, הגבייה והאכיפה. כך, לדוגמא, נקבע כי מי שלא שילם את מחצית השקל, היו נוטלים הימנו משכון להבטחת התשלום, מעין ערבות או ערבון הנהוגים עד לעצם היום הזה אצל שלטונות המס להבטחת תשלום המס בידי החייב. כמו כן, נפסק כי "קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו (=לתת עבורו מחצית – השקל), שוב אינו פוסק". נקבע עוד בידי רבן יוחנן בן זכאי, כי חובת תשלום מחצית השקל חלה על הכוהנים, וכי "כל כהן שאינו שוקל חוטא", אם כי, ככל הניראה, בשל לחץ לא מתון כלל שהפעילו הכהנים, נקבע כי באם אינם משלמים חלקם, אין ממשכנים אותם על אי תשלום "מפני דרכי שלום". כמו כן, נשים, עבדים וקטינים הופטרו אומנם מלכתחילה מלשאת במשא מחצית השקל, אך אם הם ביקשו להראות זיקתם לכלל ושוויונם בין המתפקדים על ידי התשלום, קיבלו את המס מידיהם. בהמשך, חייבו חכמים אף את בני הגולה לשאת בנטל מחצית השקל, למרות ריחוקם הגיאוגרפי ממקום המקדש (ראו לענין זה במסכת שקלים פרק א').
דא עקא, שמס מחצית – השקל, שבמקורו נועד לשרת את קודשי – ישראל, הפך עם הכיבוש הרומי למס שהושת על היהודים (ואף על המומרים שהתכחשו לדתם), אשר חוייבו להעלותו מדי שנה לאוצר המלכות ברומא, וזאת במטרה להשפיל את דת – ישראל ולהראות גודלו של יופיטר הקאפיטולוני, אלוהי רומי. מס זה כונה בידי הרומאים "פיסקוס יודאיקוס" (=קופה יהודית) והוטל על ידי הכובשים בנוסף למסים ומכסים רבים אחרים שהטילו על היהודים שנותרו בארץ החרבה או ששבו אליה. את המס גבו שלטונות רומי באגרסיביות ובתוקפנות, ואף קשישים ונכים הותקפו ועונו בידי גובי המס באם העזו שלא לשלם מס זה. במשך השנים, ביטל הקיסר נרווה את המס עקב השתדלותם של גדולי החכמים בראשות רבן גמליאל, שהגיעו אליו לרומי, וביקשוהו לבטל נטל מס זה.
(תצווה תשעו)
