על החקיקה הפרסונאלית

יש היגיון גדול מאוד בעובדה שמגבלת הגיל על המועמד לרבנות הראשית תוסר, ויוכל להיבחר גם רב שהוא מעל לגיל 70, בעיקר בעידן בו נשיא המדינה מתקרב לגיל 90. אמנם "אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים…" (רמב"ם הלכות סנהדרין), אולם גיל 70 ב"ה אינו מופלג בשנים; יש היגיון גדול מאוד בעובדה שהגוף הבוחר ברב הראשי יורחב, ויכללו בו כל אלה שהם חלק מהקהילה הנשמעת לרבנות הראשית, ולא רק פוליטיקאים ורבנים; יש היגיון גדול מאוד כי מי שהצליח מאוד ברבנותו יוכל להתמודד שוב על המשרה, גם אם כבר שרת במשך עשר שנים. ההצעות לעצמן הן הצעות טובות, שיש בהן היגיון, ויש לדון בהן, כיוון שיש גם היגיון בצד השני. יתכנסו המחליטים ויחליטו, וזה המקום בו נכון להשאיר את הדיון למערכת הפוליטית, שנבחרה בדיוק לצורך זה.
השאלה העולה היא האם נכון יהיה לא לקבל החלטות נכונות לעצמן כאשר הן מגויסות לצורך מועמד זה או אחר. ההצעות דלעיל משרתות כל אחת מועמד אחר, ראוי מאוד לכשלעצמו, אולם העמדה העקרונית המוסרית שנראית הנכונה ביותר היא לא לעשות זאת, גם כאשר מדובר במחיר שמשלמים כתוצאה מעמדה זו. זו צריכה להיות עמדה עקרונית, ללא קשר לשאלה את מי היא משרתת. כללים וחוק אינם יכולים להיות כלי מניפולטיבי; איש אמת נמדד בכך שהוא פועל לאור עקרונות שהוא מאמין בהן, ואינו מטה אותן אנה ואנה כאשר העמדות האלה פוגעות בו עצמו. המחיר הכבד של פעולות מעין אלה מגמד את כל ההישגים שניתן להשיג בעזרתן. התחושה הציבורית היא שאין משמעות אמיתית לחוק, וכל הניסיון לקבוע הלכה או חוק הוא כלי כוחני ומניפולטיבי, שמשרת את מי שיש לו את הכוח לשנות את החוק, ולא את האמת; הוא מנכיח באווירה הציבורית את ה"קומבינה" והתעלולים, ומשמיט את הקרקע מתחת הניסיונות לבנות חברת צדק הפועלת ביושרה שהיא נקייה גם מא-לוהים וגם מאדם, כפי שנצטווינו בתורה; זו פעולה שפועלת כבומרנג, והאדם מגלה כי כאשר הוא מעולל לחוק – כך מעוללים לו, ועוד ועוד.
אחד הסיפורים המופלאים המופיעים ברש"י (סנהדרין מד ע"ב) הוא הסיפור על קנאת קרובי מכשפות שהוצאו להורג ברבי שמעון בן שטח. בשל כך, הם העידו נגד בנו עדות שקר…" ובאו שנים מהם וכוונו דבריהם והעידו על בנו של שמעון בן שטח חיוב מיתה ונגמר דינו. וכשהיה יוצא ליסקל אמר: 'אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה לי, ואם אינו כן תהא מיתתי כפרה על כל עונותי וקולר תלוי בצואר עדים', ושמעו אלו וחזרו בהם ונתנו טעם לדבריהם, מחמת שנאת הנשים, ואף על פי כן לא נפטר". סיומו של הסיפור "ואף על פי כן לא נפטר מופיע בהקשר "שלא להוציא לעז על בתי דין ועל העדים". חוק פרסונלי, גם אם הוא צודק – הוא מוציא לעז; חוק פרסונלי מוגדר ככזה גם אם בניסוחו אין הוא מכוון לאדם מסוים, אולם הוא נעשה בהקשר מסוים המותאם לאדם מסוים. הוא מוציא לעז על האמת, על היושרה, על החוק, על ההסכמות, על כל מה שקשור ביחס לפוליטיקה ולהנהגה, ומכוח זה צריך להתנגד לו.
עמדה זו אינה קשורה לשאלה האם הוא יעיל או לא. אפשר שהוא יעיל לטווח קצר, ואפשר שבסוף יתגלה שגם אוכלים את הדגים המסריחים, גם מגורשים מהעיר וגם לוקים. לטווח הארוך מחירו כה יקר עד שצריך להוציא אותו ממסגרת הכלים בהם משתמשים, ולתרום את התרומה הגדולה ליושר הציבורי, לשמירת החוק, ולתחושת הנקיות מד' ומישראל.
(נשא תשעג)