הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)תיאורי יציאת ישראל ממצרים מלאי הוד קדומים, וגילוי א-להי כביר. ניכרת בכתובים המגמה הפדגוגית המובהקת, שמחדדת את העובדה שניסי יציאת מצרים לא נועדו רק לדורם, כי אם לדורות. כך, בין השאר, לשון הכתוב (שמות יג, יד): "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". נחלקו רבותינו מה פירוש חוזק היד (שנזכר גם לעיל בפרשה, יד, ג). התרגום הירושלמי מבהיר "בתקוף גבורת ידא", כלומר לא היד חזקה, ח"ו, כי אם כח הגבורה המיוחס ליד. רבנו בחיי מבהיר שהמסר לעם ישראל הוא שאכן הגאולה הובאה בידו החזקה, אך לבל יקצצו בנטיעות, הכתוב מדגיש שבחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. קרי אין יד חזקה, מידת הדין, עצמאית ומנותקת מכוחו המוחלט של הבורא יתברך. הכל כח אחד, אך מבחינה תודעתית אנושית קשה לנו להשיגו ולהבינו אל נכון.
הגדיל לעשות רי"צ מקלנבורג בספרו הכתב והקבלה, שניסה להרחיק עוד יותר את הגשמת ה', וקבע:
"פירוש בחוזק יד של מצרים, כמו שנאמר 'ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם', והוא הנכון! כי אם נפרש בחוזק יד על ה' אנו מיחסים אליו יתברך התאמצות כח להוציא אותם לחירות ממצרים, ואין זה נאות בחיק בעל היכולת לבלי תכלית".
כיוון שונה, שמקרב אותנו לתכלית רשימה זו, מצוי אצל בן-דורו, הנצי"ב מוולוז'ין. הלה כותב ב-העמק דבר כך: "רצון הקדוש ברוך הוא להראותנו כזה ביום הזה, היא החוזק יד שלא יכלה תעודת האומה בכללה". כלומר, חוזק היד הוא הביטוי לנצחיות האומה הישראלית, וליכולתה לעמוד בפני כל אתגר שיקום עליה, קשה ומסובך ככל שיהיה.
בדומה לזה כתב הרב ישראל יעקב יפה, רבה של מנצ'סטר, בדרשה שתרם לספר אוצר התורה (ניו-יורק תרפ"ו):
"כבוד ישראל תלוי בעצמו, כי העמים יחשבוהו לעם ויכבדוהו אם הוא בעצמו לא יקטין ערכו ומעלתו, ויתגאה בגלוי על קנייניו הרוחניים. ואולי גם מפני טעם זה נזכרה יציאת מצרים בשתי פרשיות של תפילין. בראשונה כתיב 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים', 'והגדת לבנך ביום ההוא וכו' ', ובשנייה כתיב 'ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים'. הזכרת יציאת מצרים נחוצה מאד לתחיית עמנו, ואין ערך לחשיבותה, כי על ידה נזכיר את גודל נחיצת גאותו של ישראל בתורתו ובמסורת אבותיו, וכי רק על ידי גאווה כזו תתקיים רוחניותו. אף אם צורריו יחרפוהו ויגדפוהו ויענו אותו. הנה עם ישראל בהיותו בארץ מצרים היה מעונה בכל מיני עינויים ויסורים קשים, ובכל זאת נשאר חי ושלם. סבת קיומו הייתה אהבתו העזה לסגולותיו הרוחניות, וכמו שאמרו חז"ל בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמותם ולא שינו את לשונם, ולא גלו מסתורין שלהם וכו' ולא נפרצו בעריות […] רק גאותו בלאומיותו ובשמותיו המקוריים ובשפתו היא שעמדה לו להיות עם לבדד ישכון אף בהיותו מעורב בין המצרים, והיא רק היא נפחה בלבו רוח תקוה לבלי להתייאש ולחכות לימים יותר טובים".
הרב יפה, תלמיד חכם ציוני גדול, היה טרוד כל ימיו בשאלת ההתעוררות הלאומית הנכונה של עם ישראל. הוא לא ראה ברעיון הלאומי מילה מגונה, כפי שיש אחרים מהעולם הרבני שראוהו, כי אם הטיף לתחיה לאומית רב-רובדית, תרבותית ולשונית (בדומה למשנתו של אחד העם), אך בד בבד דגל בדבקות במסורת האבות, והימנעות מתיקונים בלתי נחוצים בהלכה ובמצוות ה'.
את המיזם של כינוס דברי החכמים השונים המאמינים ברעיון התחיה הלאומית, תחת גג אחד, הרים הרב שמריהו ליב הלוי הורביץ, מי שכיהן במשך שנים רבות כרב בניו-יורק, והיה מראשוני תנועת המזרחי בארה"ב. הלה, מחבר של ספרים רבים (חגים וזמנים; דיני ישראל ומנהגיו; יסודי היהדות; התורה והמצוה; אוצר המשנה ועוד ועוד), תלמיד חכם מובהק, לחם על ביצור התודעה הלאומית והדתית של עם ישראל בעידן של חילון עמוק וקשה בארצות הברית, ובתקופה אפלה בתולדות עמנו ברחבי העולם, כאשר יהודים החלו להיות נרדפים בצורה שיטתית בכל אתר ואתר.
כך כתב הראי"ה קוק באגרת ברכה לרב הורביץ, עם צאת ספרו "יסודי היהדות", שהודפס לכבודו בידי בני קהילתו:
"שלום וברכת אהבה רבה מקודש, לכבוד ידידי היקר, הרב הגאון, אוצר תורה ויראה, מלא דעת ותבונה, רב פעלים, מורנו הרב שמריה ליב הורוויץ שליט"א […] מפעליו הקדושים, השפעתו הכבירה, נאומיו הנאדרים בקודש, וספריו היקרים, אוצרות חיים מלאי טללי אורות, הן הם עדיו, להעיד נאמנה עד שאר רוחו, על נקיות דעתו ובר לבבו", והדברים ארוכים.
דור הרבנים של המחצית הראשונה של המאה העשרים, שעורר את אהבת ישראל לארצם, לעמם ולמורשתם, היווה את התשתית שעליה קמה הציונות הדתית כתנועה פוליטית, רעיונית ומעשית כאן בארץ ישראל. הכרת הטוב שלנו לאנשי רוח ומעש אלה ראוי לה שתהיה עמוקה ויסודית, שנובעת מהכרה במפעלם ובתרומתם, שלא תסולא בפז.
(בא תשסז)
