הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)הבבלי במסכת ברכות (סג, ב) מביא דרשה מופלאה על האופן הנכון של רכישת התורה. דרשה זו נאמרה ביום בו נכנסו חכמים לכרם ביבנה, כלומר לשקם את האומה ולהציב בפניה את עולם התורה בצורה מסודרת ומבוארת:
"הסכת – עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה. כדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב 'חרב אל הבדים ונאלו' (ירמיהו נ, לו)? חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים, שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה. ולא עוד אלא שמטפשים, כתיב הכא 'ונאלו', וכתיב התם 'אשר נואלנו'. ולא עוד אלא שחוטאים – שנאמר 'ואשר חטאנו'. איבעית אימא מהכא 'נואלו שרי צען' ".
מדברים אלה אנו למדים עד כמה חשוב שהתורה תילמד בחבורה. לא לחינם הביאם ר' יעקב פיתוסי, בביאורו על התורה "ירך יעקב", בכדי להסביר מדוע הקפידה התורה שמתן תורה יהיה מתוך אחדות. אלמלא כן, הסביר ר"י פתוסי, שונאיהם של תלמידי חכמים עשויים, ח"ו, למצוא כוחות להלחם בתורת ישראל ובלומדיה. הרב פתוסי, מגדולי רבני תוניס, במאות השמונה עשרה – תשע עשרה למניינם, שכיהן ברמה בעיר פורטוגיזיס, עלה ארצה באחרית ימיו והשתקע בירושלים. ספריו, ברית יעקב, מזבח כפרה, מראה האופנים, כוכב מיעקב ועוד, האירו פני תבל בזמנו, והפכו את יהדות תוניס לבעלת השפעה על השיח התורני באותה תקופה.
רבים מגדולי ישראל הביאו ביאורים נוספים על הצורך באחדות העם ערב מתן תורה. כך כתב ר' בנימין חדאד, מחכמי ג'רבה במחצית השניה של המאה התשע עשרה למניינם, ובתחילת המאה העשרים, בספרו "אמרות טהורות". הוא הסביר, אחרי שהביא את דברי הירך יעקב, שהעובדה שמכל אדם מישראל נמנעת האפשרות לקיים תרי"ג מצוות בגפו, מוכיחה את הצורך בחיבור כלל האומה כאחד. הרי אי אפשר לאדם להיות כהן, לוי וישראל גם יחד, לא לכל יהודי מזדמנות כל מצוות ה' (פטר חמור, עגלה ערופה ובנין מעקה), וישנן מצוות ציבוריות שרק ציבור יכול לקיימן כל עיקר (קרבנות ציבור, הקהל, ועוד). משכך, אומר הר"ב חדאד, התורה נועדה לציבור, ולא לפרט.
דברים אלה מבוססים על מימרת הזוהר (על פי חלק א קע, ב):
"יש באדם רמ"ח אברים, כנגד רמ"ח מצוות התורה, שהם ניתנו לעשותם, וכנגד רמ"ח מלאכים שמתלבשת בהם השכינה, ושמם כשם אדונם. ויש באדם שס"ה גידים, וכנגדם שס"ה מצוות לאו, שהם ניתנו בכדי לעשותן, וכנגד שס"ה ימי השנה".
באופן דומה הלך חכם נוסף מחכמי ג'רבה, ר' כמוס סגרון, בספרו "וסמך ידו", שנפטר לפני כחמש עשרה שנה. אחרי שהביא רעיון זה כתב להסביר מכאן את סוגיית הפסח השני. מדוע באו האנשים בפני משה רבינו וקוננו על כך שהם ייגרעו מלקיים את מצוות הפסח במועדה? הלא ידוע לכל בר בי רב דחד יומא שאם יהודי היה אנוס מלקיים מצוה הוא פטור ממנה! אולם, מסביר הרב סגרון שהם חששו מפני החסרון שיווצר בנפשם על רקע אי קיום המצוה, ועל כן ביקשו ממשה פתרון שיאפשר להם לדלות ממעיינות השפע של המצווה.
יצויין שהרב סגרון מביא שם גם עקרון רעיוני חשוב, שמושתת על הגמרא במנחות קי, א:
"אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: 'זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם'? כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא: האי 'לעולה למנחה'? עולה ומנחה מיבעי ליה! אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם. אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: 'זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם'? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם".
מעקרון זה למדו חכמי ישראל, הספרדיים והאשכנזיים כאחד, שבהעדר היכולת לקיים מצווה כלשהי, מן הראוי לדרוש וללמוד את דיני ופרטי המצווה הזו, ולצאת בה ידי חובה, עד כמה שניתן. מכל מקום, עלה לנו עד כמה זקוקים אנו, כל אחד ואחד מישראל, לחברו, בכדי לצאת ידי חובת התורה, ולקבלה כראוי.
(יתרו תשע)
