ציפורה אשת משה

אחת הסוגיות המרתקות בתנ"ך היא מערכות היחסים בין בני הזוג שנזכרים בו. על רקע זה, בולטת היעלמותו-היאלמותו של דו שיח ממשי בין משה רבנו וציפורה אשתו. מילה כאן, מילה שם, אך בסך הכל דמותה של ציפורה נותרת באילמותה, "חור שחור" גדול שהופך אותה לנוכחת-נפקדת בסיפור המקראי.
כשאר נשים שבמקרא, טפלה ציפורה למשה אישהּ. על דרך הרוב, היא מופיעה לעינינו רק כ"בת יתרו", בת בלי שם, אחת מתוך שבע בנותיו של כהן מדיין (במסורת ישראל, לא בדיוק ייחוס שיש להתפאר בו) או כ"אשת משה".
ציפורה היא "בת של…", "אשתו של…", "אמו של…", אך לא דמות עצמאית. דבר זה מובלט גם בתיאור נישואיה למשה, שבו בולט מקומה הסביל, משל הייתה חפץ הנמסר מיד ליד: "ויתן את ציפורה בתו למשה. ותלד" (שמות ב, כא). כך גם בתיאור החזרה למצרים: "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור" (ד, כ), וכך גם בפרשתנו: "ויקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה". אביה יתרו מדבר, ואילו היא נותרת באילמותה.
רק תיאור מילת בנה (שמות ד, כה), מהווה חריג, ובו היא מופיעה לנגד עינינו במעשה תושייה רב עוצמה, שבו נשמע קולה-שלה: "כי חתן דמים אתה לי".
אפילו בספרות חז"ל, שפעמים הרבה מפרשים את הסתומות המקראיות, ובוראים עולמות שלמים, דמותה של ציפורה מעומעמת ביותר. חז"ל אינם מונים את ציפורה ברשימת "שבע הנביאות" שעמדו להם לישראל (שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר), למרות שדרשו את שמה "צפורה" מלשון צפייה, המרמזת על נבואה: "שצפתה וראתה והולידה שני בנים למשה" (בתי מדרשות ב, קמז).
הכתוב אף רומז לנו שמשה רבנו "שלחה"-גירש אותה מביתו, עם שני בניה. חז"ל, כדרכם, ביקשו ללמד סנגוריה על משה, ואמרו שלא עשה כן אלא כדי להצילם מגזרות פרעה. וכך מתארים חז"ל (במכילתא) ורש"י בעקבותיהם, את עיתוי ההחלטה: בשעה שפגש אהרן את משה ב"הר הא-לוהים", אמר לו אהרן: "מי הם הללו? אמר לו: זו היא אשתי שנשאתי במדיין, ואלו בניי. אמר לו: והיכן אתה מוליכן? אמר לו: למצרים. אמר לו אהרן: על הראשונים אנו מצטערים, ואתה בא להוסיף עליהם? אמר לה: לכי לבית אביך. נטלה שני בניה והלכה לה". הרש"ר הירש, כדרכו, הוסיף והמתיק מעשה זה בפרשו שמשה "שילח" את ציפורה לא ח"ו מרוע לב, אלא "בלחץ תפקידיו, כדי שיוכל להקדיש את עצמו כולו למילוי משימת שליחותו".
למרות אילמות זו, ודווקא על רקעה, בולטת בתיאורה החסכני של ציפורה ההתייחסות לצבע עורה. כידוע, רוב הדמויות בתנ"ך, נשים וגברים כאחד, חסרים את "דמות הגוף". איננו יודעים אם היו גבוהים או נמוכים, בהירי שיער או כהים (התיאורים הנדירים, כגון תיאור שאול שהיה "גבה משכמו ומעלה", דוד שהיה "אדמוני עם יפה עיניים", או "ועיני לאה רכות ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה", הם חריגים שאינם מלמדים על הכלל!)
אכן, מתוך דברי הגנות של מרים ואהרן במשה, זיהו חכמים את ה"אישה הכושית" עם דמותה. יש שדרשו אותה לגנאי, בעקבות הדימוי שנכרך דרך כלל ב"כושים" (שעליו עמד בהרחבה א' מלמד בספרו היהפך כושי עורו?, ת"א תשס"ב), אך יש שדרשו אותה לשבח. כך, למשל, כבר במדרש התנאים (ספרי בהעלותך צט), אמרו: "כל מי שהיה רואה אותה היה מודה בנויה. "ציפורה" – צפו וראו מה נאה; "אשה כושית" – מה כושי משונה בעורו, כך ציפורה משונה בנויה יותר מכל הנשים, נוחה בנויה ונוחה במעשיה".
מדרש אחר אף תולה בציפורה את מידות החסד והטוהרה. על הפסוק "קראן לו ויאכל לחם" (שמות ב, כ), אומר המדרש (שמות רבה א, לב): "רצה ציפורה אחריו [=אחרי משה] והביאה אותו. ולמה נקרא שמה ציפורה? שטיהרה הבית כציפור".
גם התרגום המיוחס ליונתן (לשמות ב, כא) והמדרש המאוחר (ילקוט שמעוני שמות קסח), מדגישים את מידת החסד של ציפורה, וחושפים אפיזודה בלתי ידועה בחיי משה, שמהדהדת את סיפור יוסף: "כשנתברר לרעואל [=לפי מדרש זה, אבי יתרו. וראו רש"י שמות יח, א] שמשה ערק וברח מפרעה, השליך אותו לבור והייתה ציפורה בת בנו מפרנסת אותו עשר שנים(!). ויהי מקץ עשר שנים אמרה ציפורה לאביה: נשלח ונראה אם מת הוא או חי, ואביה לא ידע כי היא כלכלתו, ויען רעואל: הנהיה כדבר הזה להיעצר גבר עשר שנים, ולא יאכל, ויחיה? ותען ציפורה לאמור: הלא שמעת כי א-להי העברים גדול ונורא הוא, ומפליא להם בכל עת, וישלח אל הבור, ויוציאוהו, ויגלחוהו, ויאכל לחם".
מדרש מלבב אחר (מדרש השכם שמות ד), מתאר את פגישת משה וציפורה כמין "סיפור אהבה", תופעה נדירה למדי בין בני זוג מקראיים: "נכנס אהבתו של משה בלבה, ותבעתו מאביה, ועמד והשיאה לו". רק כך, אולי, ניתן להבין כיצד כהן מדין נוטל לבתו עובר אורח זר, גר, עריק הבורח מפני הגורל המצפה לו במצרים, וכיצד משה, יהודי שנתגדל בבית פרעה, נושא לאשה דווקא את בתו של כהן עבודה זרה.
במדרשם של חכמים (מכילתא יתרו א, א), מלווה מתח זה, שבין החותן וחתנו גם את המשך מערכת היחסים ביניהם: "בשעה שאמר משה ליתרו : תן לי את ציפורה בתך לאישה, אמר לו יתרו: קבל עליך, שבן שיהיה לך תחילה, יהיה לעבודה זרה, וקיבל עליו".
אלמלא מדרש כתוב ומפורש, לא היינו רשאים לאומרו, לפי שעולה הימנו כי עבור נישואיו לציפורה הסכים משה רבנו להקדיש בנו הראשון לעבודה זרה ממש (ושמא יש כאן ניסיון מאוחר, מעין-התנצלות, להבהיר כיצד בניו של משה סרו מדרך אביהם ועבדו עבודה זרה (בנושא זה עסק בהרחבה מ' בר, "בניו של משה באגדת חז"ל", בר אילן יג, 149).
ואכן, מקצת הפרשנים ביקשו לתלות קלקול זה בחינוך שנתנה להם אמם, ולא אביהם, ודייקו כן מלשון הפסוק שבפרשתנו: "ואת שני בניה – בניה, ולא בניו" (בבא בתרא קט, ע"ב; וראו זהר ח"ב סט).
בין כך ובין כך, ההיפוך החוזר ונשנה בדמותה המורכבת של ציפורה, חושף בפנינו עולם שלם, שמצביע פעם נוספת על שבעים פניה של תורת ישראל, שכל המרבה לעסוק בהם, הרי זה משובח.
(יתרו תשע)