הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)קריאת פרשיות החלק השני של ספר שמות, בפרקים העוסקים במשכן, מקבלת משמעות מיוחדת מתוך מודעות לנבואת ירמיהו. כיתר הנביאים, טען ירמיהו כלפי העם כי אין הם נוהגים נכון בבית המקדש, והוכיחם על החשיבות הגדולה שהם מייחסים לקורבנות, כיסוד עבודת ד' בעולם. כדי להוכיח את טענתו, בדבר מקומם של הקורבנות בעבודת ד', הוא ציין את סדר ציוויי התורה: "כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים, על דברי עולה וזבח" (ז, כו). כיתר הנביאים, אין ירמיהו יוצא חלילה נגד הקורבנות – הנביאים עצמם דיברו על בניית בית ד' מחדש ועל חידוש העבודה בו, ולא ביטלו חס ושלום דבר מהתורה שבכתב. טענת הנביאים כולם בדברם על הקורבנות הייתה אחרת – הם תבעו התייחסות ותשומת לב מיוחדת לסדר התורה. דבר ד' שבפיהם קבע כי יש להבחין בין הציוויים השונים בתורה לאור הסדר בו הם נאמרו. יש ציוויים שנאמרו ביום היציאה ממצרים, יש שנאמרו במרה, בעשרת הדיברות ובפרשת משפטים, וחלק מציווי התורה נדחה לפרשיות החותמות את ספר שמות ולחומשים הבאים. ירמיהו מדגיש כי מן הפרשיות הראשונות נעדרים ענייני הקורבנות כמעט בכלל. אמנם הם מוזכרים, גם ביציאת מצרים עצמה (אך שם מדובר בקורבן פסח שאין הוא קרבן במשמעות הכוללת של המילה, והוא משמש מעשה ברית בין ישראל לקב"ה יותר מאשר עבודה במקדש), וגם בסוף פרשת יתרו. גם בשירת הים מוזכר "מקדש – ד' כוננו ידיך". ברם, אין בכל אלה כדי לבטל את הטענה היסודית כי אכן לא תפשו הקורבנות ביציאת מצרים מקום של ממש, וכי לא על כך דובר בתורה. מדברי הנביא בולטת עוד יותר העובדה כי במעמד הר סיני ובעשרת הדיברות האמורים לכאורה לכלול את התורה כולה, כלל לא הוזכרו הקורבנות.
לעובדה זו משמעות לדורות. הסדר ההיסטורי של אמירת ציוויה של התורה הוא גם סדר ערכי לאורך השנים. בדרך זו מלמד הקב"ה כי יש להקדים לעבודת ד' במקדש שני עניינים עקרוניים. ראשון בהם הוא דרך הארץ שקדמה לתורה, בה מדובר על מוסר טבעי וחיים ערכיים עוד קודם לקבלת עול קטיגוריה חיצונית. הרמב"ן טען כי על כך דובר עם עם ישראל במרה. לדבריו, המילים "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" עוסקים באותה דרך ארץ יסודית. ואכן כך כתב הראי"ה קוק: "כל דבר של תורה צריך דרך-ארץ שיוקדם לו. אם הוא ענין שהשכל והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור בדרך ישר, בנטית הלב והסכמת הרצון הטהור המוטבע-באדם, כגזל, עריות, וצניעות, מנמלה, יונה, וחתול, וקל-וחומר מההכרה הפנימית של האדם עצמו וחושו הרוחני. ואם הוא ענין שהוא נעלה מן השכל והנטיה הליבית, צריך גם הוא לעבור דרך הצנור של דרך-ארץ, ביחש הקישור שיש לכל פרט עם הכללות כולה, בתור מצוה גוררת מצוה" (אורות התורה יב, ג).
שני שבהם הוא בניין שמירת מצוות ונאמנות להם בדרך בה ניתנה תורה. מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו ? מי שהתחיל בעשרת הדיברות, נאבק בעבודה הזרה, הקפיד על שבת ועל כיבוד האוטוריטות, ועל הרוחב הגדול של מצוות שבין אדם לחבירו, דיני נזיקין ושומרים, וכל המצוות המצויות בפרשת משפטים. הוא נקי הכפיים ובר הלבב. זוהי הפירמידה המלאה של תורה ומצוות כפי שהיא צריכה להיבנות באומה הישראלית, ואנו למדים זאת מהסדר בה ניתנה התורה. בפרשתנו אנו קוראים את הבסיס ואת היסוד, ובהמשך נטפס לבניין המשכן ולהשראת השכינה, ובדרך זו אנו נתבעים ללכת לאורך הדורות כולן – מהמסד ועד ראש הפיסגה.
(יתרו תשע)
