מערכת שבתוןד"ר אמנון אלדר
הציווי על השבת חוזר בפרשתנו, לאחר שנצטווינו עליו בעשרת הדברות (שמות כ, ח-יא) ובפרשת משפטים (שמות כג, יב).
הצו על השבת בפרשתנו מפריד בין ההוראה להקים את המשכן לבין ירידתו של משה מהר סיני וחטא העגל. כל הפרשנים מתקשים להבין מדוע חזרה התורה על הצו דווקא כאן, ומדוע הוא חוצץ בין שני ענינים אלו. מרביתם הולכים בעקבות חז"ל ומפרשים: "אך את שבתותי תשמורו, אף על פי שציויתי על מלאכת המשכן, מכל מקום את שבתותי תשמורו, ולא תדחו אותם בשבילה, כי אות היא ביני וביניכם, ואם תקלקלו זה האות, אין שום מקום לעשות משכן לשוכני בתוככם" (ספורנו, לא, יג).
למדנו אם כן כי מלאכת המשכן אינה דוחה את קדושת השבת. הספורנו אף מרחיק לכת ומדגיש שלא זו בלבד שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת, אלא שאם לא שומרים את השבת, אין כלל מקום למשכן. רבנו בחיי אף מוסיף שאין הדבר נוגע רק למלאכת המשכן, אלא לכל המצוות כולן: "היא שקולה כנגד כל המצוות כולן, ועם מצוות השבת יאמין האדם בחידוש העולם" (רבנו בחיי, לא, יג).
הרמב"ן מוסיף היבט אחר, ומבדיל בין קדושת השבת לקדושת המשכן. המשכן איננו נצחי, בעוד שהשבת קבועה ונצחית והיא חלק מן הבריאה. לכן הנימוק בפרשתנו לשמירת השבת הוא "כי ששת ימים עשה ה' את השמים והארץ, וביום השביעי שבת וינפש" (לא, יז).
הבדל נוסף בין המשכן לשבת הוא בקדושה. את המשכן בנו בני אדם, ורק אחרי שמשה קידש את המשכן, את כליו ואת הכהנים, ה' השרה את שכינתו בתוכו.
קדושת המשכן היא קדושה של מקום, וקדושה של מקום מתקדשת על ידי ישראל, ורק לאחר מכן הקב"ה משרה את שכינתו. כך הדבר גם בקדושת הארץ: הארץ נתקדשה רק לאחר הכיבוש, וחלקים שלא נכבשו על ידי שבי ציון לא נתקדשו. מכאן שקדושת המקום תלויה באדם, בהתנהגותו ובמעשיו. על כן, גם קיומו של המקום תלוי באדם. מה שאין כן קדושת השבת. את השבת קידש ה': "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו". הפעם הראשונה שבה מופיע מושג הקדושה בבריאה, היא ביחס לשבת. על כן, קיומה של השבת איננו תלוי בהתנהגות האדם או במעשיו, השבת שרירה וקיימת לעד, ומקור קדושתה בקדוש-ברוך-הוא.
בעשרת הדברות אנו מצווים לקדש את השבת, משום שהקדוש-ברוך-הוא קידשה: "זכור את יום השבת לקדשו… על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו". קדושת השבת היא קדושת הנצח, השבת עבורנו היא אות שה' קידש את השבת, ומקדש את ישראל. כמו כן היא אות – ברית עולם, שה' הוא אלוהי העולם כולו.
לאור האמור ניתן להבין, כי העבודה במשכן היא עבודה פולחנית וקדושה של מקום, הנתונה בידי האדם. לעומתה השבת היא התחברות רוחנית אל הקדושה והתנתקות מהחומר, והיא מהווה את התקדשותו של האדם.
דווקא בעת הצו להקמת המשכן, מקום שכינתו של הקדוש-ברוך-הוא עלי אדמות, הקדוש-ברוך-הוא רוצה להבהיר לנו את ההבדל בין הקדושה הפולחנית לקדושה הרוחנית.
אברהם יהושע השל בספרו "השבת" מפרט משמעות זו: "על האדם המבקש לחשוף את קדושת היום, מוטלת המשימה לנטוש את הניכור הקיים במסחור הבוטה של החיים, ואת היותו לכוד בעול העמל והיגיעה… עליו להיפרד ממלאכתו, ולהבין שהעולם כבר נברא, וישרוד גם ללא עזרת האדם… ששה ימים אנו מנסים להשתלט על העולם, וביום השביעי, עלינו להשכיל לשלוט בעצמיותנו".
עלינו לעשות מאמצים רבים, הן בשיח החינוכי-ערכי והן בשיח הציבורי, כדי לשמור ולקדש את השבת , ומתוכה לקדש את הרוח.
(כי תשא תשע)
