הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בתחילת פרשת כי תשא מופיעה מובלעת של דיני המשכן, הכוללת את הכיור וכנו, יחד עם שמן המשחה ואופני השימוש בו. רבים מגדולי הפרשנים התחבטו באשר לשאלה מדוע מופיע הכיור במקום תלוש מסיפור בנין המשכן כולו, ולא במקומו הטבעי, ליד תיאור מזבח העולה החיצון.
קיימת בנושא זה הסכמה רחבה בין פרשנים רבים, לפיה הכיור אינו במקומו על רקע העובדה שהוא איננו כלי עבודה, כי אם כלי הכשר לעבודה. הווה אומר, על הכיור לא מתבצעת שום פעולת פולחן לשם שמיים, אלא רק התקדשות והטהרות, הנחוצות לשם גישה אל הקודש. ברוח זו מכוונים דבריהם של ר' יוסף בכור שור והחזקוני (ראו גם העמק דבר על אתר). הספורנו, שגם הוא הולך בדרך דומה, מעצים אותה ומשתית אותה על יסוד תכליתו הרוחנית של המשכן. לפי הספורנו הסיבה שבגינה הכיור נתלש ממקומו היא שהוא לא נועד להשרות שכינה, כמו שאר כלי המשכן, שכשמם כן הם. הכיור נועד למנוע מהלכלוך הגשמי והרוחני לדבוק בכהנים העובדים במקדש, ולא לפעול פעולה חיובית של השראת שכינה.
ר' משה כולי, מחבר הילקוט מעם לועז, מדרש מקיף ומאסף חשוב של מסורות פרשניות שנכתבו בלדינו, הביא כאן מסורת יפה משמו של הש"ך (מצויה בספר שפתי כהן על התורה), לפיה לכיור היה ערך מכפר ייחודי. המסורת היא שהשקלים עליהם מצווה הכתוב בתחילת פרשת כי תשא נועדו להפקת האדנים למשכן. מקורה של מסורת זו בבבלי מגילה כט, ב, אם כי, במידה רבה ניתן למצוא אותה כבר בלשון התורה להלן, פרשת פקודי (שמות לח, כה-כז):
"וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן".
באותו אופן, מעיר הש"ך, המתבונן בפרשת ויקהל (להלן לח, ח) ימצא שהכיור נבנה מהמראות הצובאות שהביאו נשות ישראל לתרומת המשכן. נשות ישראל, שלא נכשלו בעוון העגל, הן אלה שנדבו את הכיור. אם כן, כשם שהאדנים, שהגיעו מן השקלים, משמשים כפרה על חטא העגל, כך גם הכיור משמש כפרה על חטא העגל, כי הוא חושף את היסודות בעם ישראל שלא חטאו בחטא הנורא – נשות ישראל.
מכאן שתפקידו של הכיור איננו כזה של שאר הכלים. בעוד הכלים אמורים לשמש חלק מהותי מבנין המשכן, כלי השראת שכינה, הרי שהכיור נועד לזכך, לטהר ולנקות את ישראל מזוהמתם. הנקיון מזוהמה זו מתבצע באמצעות פעולת הנשים הנדבניות, שמימנו את הפקת הכיור.
כאן המקום לציין למסורת מופלאה שמצויה בספר "מגיד מישרים" לר' יוסף קארו, שנמסרה לו בתאריך ט"ז אדר (תרגום לעברית משלי):
"והלא בפרשה קדושה זו מה שדקדקת כראוי דקדקת, וזהו סוד מחצית השקל. בסוד של רוח ונפש, שצריך האדם לזכך את נפשו ולדבקה ברוח, וכאשר הרוח והנפש דבוקות כאחד הן קרויות שקל וקרויות סלע. ומשום שהאדם הוא מתלכלך בהנאות ותאוות העולם, צריך הוא ליתן כופר לנפשו, לזככה ולזכות לחבקה יחד עם הרוח. והיינו 'כי תשא את ראש בני ישראל', כלומר כאשר תרצה להרים את נפש בני ישראל לדבקה ברוח, 'ונתנו איש כופר לה' '. שמהטוב שנתן לו הקב"ה יתן לזכך את נפשו ולדבקה ברוח, 'ולא יהיה בהם נגף' […] ואחרי זה נאמר: 'ועשית כיור נחושת וכנו נחושת', שרומז לכנסת ישראל. 'ונתת שמה מים', שתמשיך מים ממידת החסד. ואחרי זה נצטווה על הקטורת, לקשר את כל הספירות כראוי. אחרי זה נצטווה על שמן המשחה, להמשיך שמן מושפע בקדושה מלמעלה. אחרי זה 'ראה קראתי בשם בצלאל', שעוד בטרם יבוא מעשה העגל יהא מזומן מי שיתקן ויעשה משכן".
העובדה שכלי הקיבול המלא מים רומז לכנסת ישראל היא מסורת עתיקת יומין בתורת הסוד. מה שאנו למדים כאן הוא שהתיאורים של תחילת פרשת כי תשא הם תרופה שמוקמת למכה. כלומר, עוד בטרם יבוא חטא העגל הקב"ה מאפשר לנו לכונן מערכת מסודרת ומובנית של המשכת שפע מלמעלה למטה. הדרך הנכונה לעשות זאת היא בראש ובראשונה להגיע לשלמות נפשית (חיבור נפש ורוח). לאחר מכן, צריך על בסיס חיבור זה לבנות את הכיור, שמאפשר שימוש בקשר רוח-נפש כאמצעי להורקת שפע עליון. אחר כך באה הקטורת, שיוצרת אווירת פיוס ושלום, ומקשרת את כל הספירות המשפיעות זו עם זו, ולבסוף שמן המשחה, שמוריק ומוריד את חכמת ה' מהעליונים אל עולמנו אנו.
למדנו עד כמה מצאו רבותינו בתיאורי התורה של המשכן סודות עליונים, שחושפים את מנגנון הבריאה והשפעת השפע הרוחניים בעולם.
(כי תשא תשע)
