ד"ר יצחק קניגסברג"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ (שמות כג', כ'-כב').
נשאלת השאלה מי הם האויבים ומי הם הצוררים , ומה ההבדל בין איבתי את אויביך לבין צרתי את צורריך ?
המלבי"ם (שמות כג' ,כב') מפרש: "ויש הבדל בין אויב ובין צורר, האויב הוא השונא בגלוי ואינו מציין עשית רע בפועל, והצורר מציין עשית רע בפועל ואינו מציין האיבה, כי לפעמים יעשה זה מהנאת עצמו לא מחמת איבה, ואני אשלם לכ"א מדה כנגד מדה, ועז"א וצרתי את צורריך".
פירושו של המלבי"ם פותח פתח להבנת ההבדלים בין שני הסוגים של שונאי ישראל. האויב מתנכל לישראל בגלל איבה שהוא חש כלפיו בשל פגיעה בכבודו בממונו רכושו וכו', ולפיכך הוא מרגיש צורך להתנקם בשל כך. אצל האויב קיימות סיבות לשנאה.
הצורר לעומתו ,לפי המלבי"ם , שונא את ישראל "מהנאת עצמו לא מחמת איבה". הוא אינו מרגיש צורך להסביר את הסיבות למעשי ההתנכלות שלו, מכיוון שמהלכיו מונעים משנאה הצרורה בתוכו כלפי ישראל.
בתורה ניתן למצוא את ההבחנה בין שני סוגי השונאים. דוגמאות לאויבי ישראל במקרא הם : מצרים – "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי": (שמות טו', ט'), סיחון מלך האמורי שלא נתן לבני ישראל לעבור בארצו ויצא להלחם בישראל. לכל אחד מעמים אלה היו סיבות מוצדקות לדידם, שבגללם הם התנכלו לעם ישראל. כשבני ישראל היו בארץ במצרים , המצרים חששו: " פן ירבה העם והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" ולכן: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" (שם א',י'-'ד'). אחרי שבני ישראל הצליחו להערים עליהם ולצאת ממצרים, הם רדפו אחריהם וביקשו לפגוע בעם ישראל. סיחון חשש ממעבר עם ישראל בארצו, על אף ההבטחה של בני ישראל: "לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר בדרך המלך נלך" (במדבר כא',כב'). מבחינתו, אלו היו סיבות מוצדקות לפגוע בישראל: "ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יהצה וילחם בישראל" (שם כג').
דוגמאות לצוררי ישראל במקרא הם: עמלק עליו נאמר: " אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים": (דברים כה',יח'). לעם ישראל לא היה כל קשר עם עמלק. הם לא היו צריכים לעבור בארצו . עמלק בא מרחוק להלחם בישראל ולקרוא תגר על אלוקי ישראל. כאשר על כל העמים נפלה אימתה ופחד, בעקבות עשר המכות שניתכו על מצרים, ומעבר בני ישראל בתוך הים ביבשה, עמלק העז לצאת למלחמה בעם ה' ללא כל סיבה. לימים אחד מצאצאיו יוגדר כצורר היהודים, הלה הוא המן האגגי מזרע עמלק. עם נוסף שהוגדר כצורר הוא מדין, שעליו נאמר: "כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר" (במדבר כה',יח').
למדין לא היה מה לחשוש מבני ישראל. הם לא היו צריכים לעבור בארצו, בדרך לארץ כנען. המדיינים ישבו בעבר הירדן המזרחי, ולכן הם לא היו חלק מהארץ המובטחת לעם ישראל. למדיינים לא היו סיבות לפגוע בעם ישראל ועל אף זאת, הם פגעו בהם בדרך לא שגרתית . הם שלחו את בנותיהן לזנות עם בני ישראל, ובעזרתן הצמידו את העם לבעל פעור והכשילו אותם בעוון עבודה זרה .
העונשים שהקב"ה הביא על אויבי ישראל, היו שונים מהעונשים שהושתו על צוררי ישראל . המצרים אמנם טבעו בים, אך היו אלה החיילים המצריים שרדפו אחרי בני ישראל. העם המצרי המשיך לחיות ולא נגזר עליו כליה. סיחון לא נתן לבני ישראל לעבור בארצו, אך מכיוון שהוא יצא להלחם בהם , בני ישראל השיבו מלחמה, כבשו את ארצו וישבו בעריהם אשר בעבר הירדן המזרחי, אך לא נאמר שכול התושבים נהרגו. גם עליהם לא נגזר כליה.
גישה שונה נוקט הקב"ה לגבי צוררי ישראל. עם עמלק יש לקב"ה חשבון מיוחד: "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיקֹוָק בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר".
(שמות יז',יד-טז'). גם בני ישראל נצטוו לקחת חלק במחיקתו של עמלק: "וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה',יט'). לגבי המדינים הקב"ה מצוה על בני ישראל: "צרור את המדינים והכיתם אותם". בפועל נהרגה כל אוכלוסיית מדין , להוציא הטף בנשים.
בציוויים אלה של הקב"ה כיצד לנהוג באויבים, ואיך לפעול מול הצוררים, מקופלת ההבטחה: "ואיבתי את אויביך וצרתי את צורריך" – מדה כנגד מדה. לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, קמו עמים וקבוצות שענו על ההגדרה של אויבים והיו כאלה שהתנהגו כצוררים. גם בימינו לא נפקד מקומם של שונאי ישראל משני הסוגים, ולכן הפניה בתפילה ליושב במרומים שיקיים את הבטחתו: "איבתי את אויביך וצרתי את צורריך", אקטואלית היום כבעבר.
(משפטים ץשעא)
