ד"ר פנינה נויבירטלקראת סוף פרשת משפטים מתאר הכתוב מעמד פלאי ונדיר (שמות כ"ד, י'): "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר". לחיזיון זה צבע מודגש ומובלט – הן הספיר והן השמים בצבע התכלת.
מה משמעות התכלת שבחיזיון האלקים?
על פניו התכלת מסמלת טוהר וזוך, כעולה מפשט הכתוב "וכעצם השמים לטהר". ברם הרמב"ן מעיר, כי לצד יופיה, גלומה בתכלת סכנה (בפירושו על תכלת הציצית, במדבר ט"ו, ל"ט): "ואמר ולא תתורו אחרי לבבכם, להזהיר ממנה, שלא יטעו בה. וזה הוא שאמרו רבותינו, אחרי לבבכם זו האפיקורסות, אשר אתם זונים, זו ע"ז שלא יהרהרו מן התכלת באפיקורסות או בע"ז אבל יהיה לכם הכל לציצית."
אף כי הרמב"ן אינו מציין זאת מפורשות, לאור פירושו מסתמן קשר אפשרי בין חיזיון התכלת שבפרשתנו לבין חטא העגל. האמנם התכלת היא שהובילה לעבודה הזרה שבחטא זה?
תימוכין לאמור ניתן למצוא במדרש המפורסם העוסק בחטא קורח, אשר אף הוא נבע מעיסוק בתכלת (תנחומא קורח פי"ח, ג): "ויקח קורח, מה כתיב למעלה מן העניין? דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית. קפץ קורח ואמר למשה, טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו, חייבת בציצית. אמר לו קורח, טלית שכולה תכלת, אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה?!". מהמדרש עולה כי תכלת הציצית היא שהביאה את קורח לאפיקורסות.
מהי הסכנה שבתכלת? כיצד עשויה התכלת לתרום לאפיקורסות או לעבודה זרה?
לשם הבנת הכוח הגלום בתכלת, נעזר הרמב"ן בתיאור התכלת שבמדרש: "מפני שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לאבן ספיר ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד דכתיב (שמות כד) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו' וכתיב (יחזקאל א) כמראה אבן ספיר דמות כסא" (חולין פ"ט.).
הרמב"ן עומד על המכנה המשותף לתכלת הים, תכלת הרקיע ותכלת כסא הכבוד: "אבל הזכרון הוא בחוט התכלת שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל, ולכן אמר וזכרתם את כל, שהיא מצות ה' וזהו שאמרו, מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו'. והדמיון בשם. גם הגוון תכלית המראות, כי בריחוקם יראו כולם כגוון ההוא, ולפיכך נקרא תכלת" (שם).
צבע התכלת אינו צבע אמיתי כי אם אשליה, מי הים הינם למעשה שקופים, אך בראיה מרחבית, וממרחק, נדמים לנו המים כבעלי צבע תכלת בשל השתקפות השמים. גם האויר הוא שקוף, אך מפרספקטיבה נדמה לנו כתכלת. הים והשמים הם למעשה משל לכסא הכבוד. אין ביכולתנו לראות את כסא הכבוד. תחושתנו כאילו אנו רואים את כסא הכבוד ומבינים את מהותו אינה אלא אשליה מרוחקת.
הרמב"ן מזהיר מחזיונות התכלת של בני ישראל במדבר. לחוויה אדירה כמעמד הר סיני עשויה להתלוות תחושת שווא כאילו בני ישראל מבינים את מכלול האלוקות. תחושה פנטסטית זו מסוכנת למדי, ועלולה להוביל לאבדן פרופורציות ולערעור האמונה בהנהגה האלקית.
מעין סכנה זו מצאנו במדרש המתאר את כניסתם של רבי עקיבא ושלושת רעיו החכמים לפרדס: "תנו רבנן ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא." (חגיגה י"ד).
רק רבי עקיבא הצליח לשוב מהפרדס: "בן עזאי הציץ ומת … בן זומא הציץ ונפגע … אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום."
לפי המדרש, עוד קודם לכניסה לפרדס חושף רבי עקיבא בפני חבריו את סוד ההישרדות: "אמר להם רבי עקיבא כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני (תהילים ק"א)". רבי עקיבא מזהיר את חבריו מפני האשליה המתעתעת הכרוכה בעיסוק בנשגב, אשליית חזיון תכלת המתוארת במדרש כ"אבני שיש טהור". רבי עקיבא מציע לחכמים: "אל תאמרו מים מים", אל תלכו שבי אחרי חזיון התכלת. זיכרו כי תחושת ראיית המכלול אינה אלא שקר.
בני ישראל, דור דעה, חווים חוויות פלאיות במדבר, עד כדי תחושת ראיית תכלת, נגיעה בשמים. כגודל המעמד – כן גודל הסכנה, מפני הנהייה אחר התעתועים, מפני ההיסחפות אחרי האשליה.
(משפטים תשעא)
