ועתה כתבו לכם את השירה הזאת

המצווה שחותמת את התורה היא מצוות כתיבת ספר תורה, ודומה שאין עוד מערכת משפטית או דתית בעולם, שקיימת בה מצווה דומה שלפיה על כל אדם לכתוב לעצמו ספר תורה, עד שנמצא כל אחד מישראל סופר, ונמצינו ראויים לתואר (שהטביעו בנו המוסלמים), "עם הספר".
מקורה של המצווה בפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (לא, יט). פסוק זה יכול היה להידרש על פי פשוטו גם בפנים אחרות. כך, למשל, כפי שפירש הרמב"ן על אתר: "על דרך הפשט, למשה ויהושע שניהם יצווה שיכתבוה, כי רצה לעשות יהושע נביאו בחיי משה". פרשנות מרחיבה יותר, הייתה מחילה את הציווי כמצווה כללית, המוטלת על הציבור, לשמר את ה'שירה הזאת' (פרשת האזינו? ספר דברים?).
חכמים הרחיבו את הציווי ופירשו שהוא מוטל על כל יחיד ויחיד, שיכתוב לעצמו ספר תורה. והוסיפו בתלמוד (סנהדרין כא, ע"ב): "אמר רבה: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצווה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה".
דומה, שבכך ביקשו להדגיש שאל לו לאדם להסתפק במה שהניחו לו אבותיו. קבלת התורה אינה פסיבית, סבילה, פעולה שנעשית מתוך אדישות ובאפס מעשה. זוהי משימה ואתגר הדורשים מן האדם פעולה ומעשה אקטיבי. עליו לחדש בתורה ולכתוב לו 'ספר משלו' (ולפיכך נאמר "כתבו לכם", ולא סתם "כתבו"), ספר שבו יבואו לביטוי אישיותו המיוחדת, תכונותיו וייחודו. יתר על כן: לכל דור צריכה להיכתב תורה משלו. המסורת והמורשת עוברים, כחוליות בשרשרת, מדור לדור, אך המסרים והקולות משתנים. לפיכך צריכה התורה להיכתב 'מחדש' בכל דור, על פי מקומו וזמנו.
כשאר מוני המצוות, מונה הרמב"ם מצווה זו בין תרי"ג מצוות, וכך הוא כותב (ספר המצוות, יח): "שציוונו שיהיה לכל איש ממנו ספר תורה לעצמו. ואם כתבו בידו הוא משובח מאד והוא יותר טוב כמו שאמרו (מנחות ל, ע"א) 'כתבו בידו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני'. ואם אי אפשר לו לכתבו צריך שיקנהו או ישכור מי שיכתבהו לו. והוא אמרו יתעלה 'כתבו לכם את השירה הזאת'. כי אין מותר לכתוב את התורה פרשיות פרשיות (גטין ס, ע"א). כי אמנם רצה באמרו את השירה, כל התורה הכוללת זאת השירה".
ויש ליתן את הדעת לכך שב"משנה תורה" כולל הרמב"ם את פרטיה של מצווה זו בהלכות כתיבת סת"ם, ולא בהלכות תלמוד תורה. היינו, לדעתו הכתיבה היא מצווה עצמאית, ולא רק אמצעי ללימוד תורה. וממילא, אפילו הניחו לו אבותיו כמה ספרי תורה – ויכול הוא ללמוד מהם – מצווה עליו לכתוב לעצמו.
נימה שונה במקצת, הן רעיונית והן מעשית, עולה מדברי הרא"ש (ספרד, המאה הי"ד), ויש בה ביטוי גם לתמורה שחלה במצווה זו עקב חליפות העתים. הרא"ש מעיד כי "זהו בדורות הראשונים, שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו. אבל האידנא [=כעת], שכותבין ספר תורה ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים, מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושים להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב 'ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם', ועל ידי הגמרא והפירושים ידע פירוש המצוות והדינים על בוריים".
הווי אומר: הכתיבה אינה רק תכלית לעצמה, אלא גם, ואולי בעיקר, אמצעי ללימוד התורה והפצתה ברבים. יתר על כן: רבים הם הדורשים נאה, אך אינם נאה מקיימים. לפיכך ממשיכה התורה ומפרטת, שהכתיבה כשלעצמה, ואפילו הלימוד, אין בהם די, ואין הם יכולים לשמש ערובה לקיום התוכן: "כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו, זבת חלב ודבש, ואכל ושבע ודשן, ופנה אל אלהים אחרים ועבדום, ונאצוני והפר את בריתי"! התלמוד גדול, רק אם מביא הוא לידי מעשה. שיהו פיו ולבו של אדם שוווים, ושיהא לא רק נאה דורש וכותב אלא גם נאה מקיים.
רעיון חשוב נוסף טמון במונח "שירה", והיטיב לבטאו רבי יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, בעל "ערוך השולחן" בהקדמתו לחושן המשפט: "זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה, וכל התורה כולה נקראת שירה, ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה. וזהו עיקר הנעימות".
תורה אחידה, חדגונית, משולה לתזמורת שכל כליה אחידים. המוזיקה שיוצאת הימנה משעממת. גדולתה של תורת ישראל, היא דווקא ב"שירה" שכל אחד כותב לעצמו. המסגרת אחידה, הבסיס משותף, אך "הקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות".
תשס"ו