איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורהאמר רבי יונתן: "לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה" (דברים ז', יד) – מן התשובה [למתפלמסים כנגדך]: מעשה ברבי יונתן שהיה מהלך אצל ניפולין (=עיר) של כּוּתִים, והיה רוכב על החמור וְהַבָּהָם (מוליך הבהמות) עמו. נתלוה להם כּוּתִי אחד, הגיעו אצל הר גריזים. אמר אותו כותי לרבי יונתן: 'רבי, מה הטעם שההר הזה קדוש?' – אמר לו רבי יונתן: 'למה הוא קדוש?'. אמר לו אותו הכותי: 'שלא לקה במי המבול'. דברים רבה ג' ו.
דרשתו של רבי יונתן בנויה על הכפילות הקיימת בברכות שבראש פרשת 'עקב'. לאחר שנאמר "וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ" (דברים ז', יג) – לכאורה אין צורך לחזור ולברך "לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה" (שם, יד). לפיכך, דרש ר' יונתן את הברכה השניה כברכת ה' לעמו, שלא יהיה פיהם עקר מתשובות לאויביהם.
'אמר לו [ר' יונתן לכותי]: 'מנין לך [שלא לקה הר גריזים במי המבול]?' אמר לו [הכותי]: לא כך כתיב "בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם" (יחזקאל כ"ב, כד). אמר לו רבי יונתן: אם כן היה לו להקב"ה לומר לנֹח לעלות לשם, ולא לעשות תיבה?' אמר לו: 'לא עשה אלא לנסותו'. שתק רבי יונתן.' (דברים רבה, שם).
חלק זה של הסיפור מעלה מספר שאלות: מדוע רצה הכותי להוכיח שעל הר גריזים לא היה מבול? מדוע כל-כך חשוב לר' יונתן להוכיח את ההפך? מדוע הביא הכותי ראיה מפסוק ביחזקאל שעוסק בארץ ישראל כולה – והרי הוא אינו עוסק דווקא בהר גריזים? מדוע קיבל ר' יונתן את פרשנותו של הכותי לפסוק ביחזקאל? ולסיום, מדוע שתק רבי יונתן – וכי לא הכיר את הפסוק שציטט מוליך בהמתו בהמשך הדרשה?
'אמר לו הַבָּהָם: 'תן לי רשות לומר לו דבר אחד!'. אמר לו: 'אמור'. אמר לו אותו הבהם: 'אין ההר הזה תחת השמים?!'. אמר לו אותו הכותי: 'אלא חוץ לשמים?! (=ברור שההר נמצא מתחת לשמים)'. אמר לו: 'והלא כתוב "חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים" (בראשית ז', יט-כ)?!'. מיד ירד רבי יונתן מן החמור והרכיבו ארבעה מילין… וזהו "לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך" – מהו "ובבהמתך"? 'ובַבָּהָמִין' שלך [שדווקא הם ידעו להשיב].' (דברים רבה, שם).
נראה כי המפתח להבנת כל השאלות שהעלנו, מצוי בהבנת הסיבה שבגללה התעקש הכותי לטעון שארץ ישראל לא נפגעה על ידי המבול. על אף שאנו מכנים את ה'כותים' בשם זה – על מנת להדגיש שהם צאצאיהם של אותם גולים שעליהם נאמר "וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מל"ב י"ז, כד) – יש לזכור שלא היה זה הכינוי שבחרו הם לעצמם.
כותים אלה העדיפו לראות את עצמם כ"שומרונים" (שם, כט) – כתושבים המקוריים של השומרון ושל ארץ ישראל בכלל, תוך התעלמות מהוותק ההיסטורי קצר המועד שלהם בארץ, ויצירת אשליה כאילו הם אלו שהיו כאן מאז ומעולם. בתקופת שיבת ציון של ראשית ימי הבית השני, יושבי הארץ הללו התעמתו היהודים ששבו לציון מבבל (ראה עזרא פרקים ג'-ו' ונחמיה פרקים ב'-ו'). מנקודת מבטם, היהודים היו קבוצות של זרים שהמשטר הקולוניאלי הפרסי 'דחף' לאזור – 'מתנחלים' שהגיעו זה עתה מארץ נכרית ורחוקה, בזמן שהם ישבו בארץ מאז ומעולם.
מתח זה נתן את אותותיו לאורך כל ימי הבית השני. בעוד ש'השומרונים' ראו ביהודים את צאצאיהם של ה'מתנחלים הזרים' שכבשו את ארצם, היהודים ראו ב'שומרונים' את ה'כותים' שתפסו את נחלתם בעת שנענשו בגלות על ידי ה'.
הכותי טוען בפני ר' יונתן, שאפילו כשהתרחש המבול הוא לא פגע בתושבי ארץ ישראל, ובתושבי הר גריזים בפרט – שכן תפיסתו היא שקדושת הארץ וקדושת המקום, בהכרח אמורים להגן על יושביהם (גישה דומה היתה אף בקרב ישראל לפני החורבן הראשון, כשהיו שסברו שבשל קדושת הארץ וקדושת המקדש – לא יכול להתרחש חורבן, אליהם מכוון הנביא את דבריו "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה" (ירמיה ז', ד)).
לכן, לדברי הכותי, יש לראות בשומרונים את צאצאיהם של התושבים המקוריים של הארץ – שכן אפילו המבול לא יכול להזיז את יושבי הארץ ממקומם (ואולי זו הסיבה לכך שהם עובדים דווקא לפסל של יונה – סמל למקום בו לשיטתם מצאה מנוח לכף רגלה). זו גם הסיבה לכך שאין לקבל את טענת היהודים, לפיה הם התושבים המקוריים של הארץ שהוגלו כעונש על מעשיהם.
רבי יונתן לא שולל את פרשנותו של הכותי לפסוק מיחזקאל, מאחר והוא יודע שאכן יש בארץ ישראל צד של קדושה שלא יכול להיפגע – על אף מעשיהם השליליים של היושבים בארץ. ואכן, הגמרא בזבחים קי"ט ע"א, מביאה שיטה אמוראית שדורשת את הפסוק ביחזקאל בדיוק כמו הכותי, ולומדת ממנו שהמבול לא פגע בארץ ישראל בשל קדושתה.
התוספות על הסוגיה בזבחים, שואל כיצד ייתכן שההרים בארץ ישראל כוסו במים (כפי שעולה מהפסוק שציטט הַבָּהָם), אם המבול לא ירד בארץ ישראל. תשובתו היא שבארץ ישראל אכן לא ירד המבול, אך המים שירדו בשאר הארצות הגיעו גם לארץ – והטביעו את יושביה שחטאו. לפי דברי הַבָּהָם, אמנם קדושת הארץ כשלעצמה לא יכולה להפגם – ולכן הארץ לא 'נענשה' בגשמי הזעם של המבול ('הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם'), אך המים שהגיעו מן הארצות האחרות סחפו איתם את החוטאים היושבים בארץ – וכך היא נטהרה מטומאתה.
מדרשתו של ר' יונתן עולה כי אחת מברכותיה של הארץ, היא שאפילו הַבָּהָם המחובר אליה באופן החומרי ביותר – יוכל להרגיש שקדושתה אינה אמורה להגן על מעשי שחיתות המתחוללים בה – אלא להפך, קדושה זו היא שגורמת לדרישות מוסריות גבוהות יותר מקרב היושבים בה והמתהלכים בשביליה.
(עקב תשסז)
