ההתנתקות כחלק ממלחמת האחים

ברשותך, הקורא, אוסיף עוד מילה על ההתנתקות, שבימים אלה ממש ציינו 20 שנים להתרחשותה. המאמר אינו מבקש לדון בצדקתו או באי צדקתו של מהלך ההתנתקות, אלא בשוליה של ההתנתקות – שוליים רחבים מאוד.

הנפש הציונית התמימה שלי התייחסה לממלכה ולדמוקרטיה הישראלית בקדושה יתירה, ביודעה שסכנה קיומית אורבת למדינת ישראל אם יתערערו מוסדותיה הדמוקרטיים. כשראש ממשלת ישראל, שר הביטחון והרמטכ"ל קובעים שההתנתקות היא הכרח קיומי של מדינת ישראל, שהיא-היא המרשם למדינת ישראל בטוחה יותר, והחלטתם מתקבלת על ידי הכנסת ברוב, אני מקבל את דבריהם בהכנעה.

האמנתי שרק שיקולים ביטחוניים ושיקולי טובתה של מדינת ישראל עומדים מאחורי החלטותיהם, ושהם אכן מאמינים שזוהי הדרך האופטימלית לביטחון ישראל. ויחד עם זאת, סברתי שלביצועו של מהלך דרמטי וכל כך כואב, שלא היה כמותו בתולדות ישראל, הכרוך בעקירת 8,600 ישראלים מביתם, צריך שיתקיימו שני תנאים: האחד: היותו מקובל על רוב העם, היינו התקבלותו במשאל עם או בבחירות; השני: ביצועו ע"י מנהיג מוסרי. שני התנאים לא התקיימו. לא התקיים משאל עם ואף לא בחירות. יותר מזה, התקיים משאל בקרב בוחרי הליכוד, והם דחו את המהלך.

אריאל שרון אינו מנהיג מוסרי. בהנחה שאכן האמין בתרומת ההתנתקות לקיומה הבטוח של מדינת ישראל, היה צריך כמנהיג מוסרי להתייצב בפני האומה ולומר: "אני מתייצב היום בפניכם ורוצה להתוודות: מאז מלחמת ששת הימים ועד תמול שלשום, האמנתי באמונה שלמה כי להגשמה מלאה של מטרות התנועה הציונית ולהבטחת ביטחונה המלא של מדינת ישראל, יש לשלוט ולהתיישב בכל שטחי ארץ ישראל. נאמן להשקפת עולמי זו, קראתי, עודדתי ודרבנתי אתכם במשך 38 שנים להתיישב, לתקוע יתד ולנטוע עצים. טעיתי, וכמובן גם הטעיתי. את מחיר הטעות שילמו בחייהם מאות ואולי אלפי חיילים ואזרחים במשך למעלה מ-38 שנה. את מחיר הטעות משלמים אתם, תושבי גוש קטיף, אשר תיאלצו לפנות את ביתכם זה שנות דור, מתוך השפלה חסרת תקדים, מוקפים בצה"ל, שיראה במעשיו את פסגת ההגשמה הציונית בדורנו.

"מצפוני אינו מאפשר לי להביט לכם בעיניים. שיניתי את דעתי ואני מאמין שיש להינתק מחבל עזה, אך לא אני אעשה זאת. העם יחליט בבחירות או במשאל, אך אני לא אהיה שם. חובתי המוסרית ללכת הביתה ולהתנתק מהזירה הציבורית. זהו מחיר פעוט אל מול המחיר שמשלמים אלה שהלכו אחריי במשך 38 שנה".

במהלך ביצוע ההתנתקות ולאחריה גיליתי תהומות של שיקולים, של הממשלה, של הכנסת, ושל חלקים רחבים בחברה הישראלית, שדבר אין בינם לבין ביטחון המדינה. מצאתי עצמי בפני שוקת רעיונית שבורה לחלוטין, שבר שאותו אני נושא עד עצם היום הזה.

הבטחות לעתיד טוב יותר למדינת ישראל פוזרו בנדיבות על ידי ראשי המדינה וראשי הצבא, בשעה שאזהרות על הסיכונים של המהלך, על הטילים שישוגרו אל עבר יישובי העוטף, שדרות, אשקלון ואשדוד, על השתלטות חמאס על הרצועה, נדחו בבוז, בלעג ובשאט נפש. למעשה, כל חברי הקואליציה הלכו אחרי שרון כעדר כבשים שאינם שותקים אלא מוחאים כפיים למהלך.

פרצי השנאה, שצפו ועלו מהשמאל החילוני הישראלי, הפוליטיקאים, האינטליגנציה, האליטות והתקשורת, לא הותירו כל מקום לספק שהסוגיה העומדת לפתחנו אינה הסוגיה העניינית של ההתנתקות, כי אם סוגיית השנאה הפתולוגית של הציבור החילוני לציבור המתנחלים, ודרכו לציבור הדתי לאומי. תגובתו של הציבור החילוני המשכיל בישראל לאירוע הקשה הייתה קרובה יותר לשמחה לאיד, יבשה מדמעות, נטולת קורטוב של אמפתיה, בלשון המעטה, ובעיקר מלווה בהטחת האשמות חסרות שחר במתנחלים. פרופסורים מכובדים, מנהיגים פוליטיים, עיתונאי צמרת הסירו באחת אל כל מחלצות הנימוס, והרבו להתחרות זה בזה בהשלכת חיצי מילים מורעלים באנשים המושלכים מביתם. אלה, יחד עם פרצי השנאה שעלו מתוך הרשתות החברתיות, חשפו בפני עולם של שנאה שלא הייתי ער די לקיומו.

בדרכם של אנשי גוש קטיף הפצועים מביתם שנחרב אל הצפון המנוכר, הם חלפו על פני יישובים רבים. הם לא זכו אף לתקרובת או ליד מלטפת (למעט עלומים וסעד). הסתבר שהציבור החילוני הישראלי, שתמך ברובו בהתנתקות, לא התעניין כלל וכלל בסוגיה הביטחונית. להיפך. יוסי ביילין, מנהיג מפלגת השמאל הקיצוני 'מרץ', התנגד למהלך חד צדדי, אך משיקולים זרים, כמובן, תמך במהלך הפוגע לדעתו בביטחון ישראל.

מי שחשף את תמיכת השמאל בהתנתקות היה הכהן הגדול של השמאל, עמוס עוז, שכתב: "פינוי ההתנחלויות מרצועת עזה… ביסודו, זה הקרב הגדול הראשון בשאלת הדת והמדינה. זה 30 שנה ויותר שחזונם של המתנחלים רומס, כמו במגפיים גסים, את חלומי שלי ואת חלומם של חבריי… מתוך ענן עכור של מליצות ושל יבבות מבליחים אלינו לרגעים, בעצם הימים האלה, פניה החזקים והשקטים והיפים של מדינת ישראל שלנו: פני צעירים וצעירות במדים שבחרו, למרות הלחץ והאלימות, למרות הקללות ולמרות חיבוקי השווא והסחיטות הרגשיות, לקום ולהגן בגופם על החלום להיות כאן עם חופשי, לא לשלוט בפלשתינאים ולא להישלט בידי הרבנים… ".

החרה החזיק אחריו, ואף הגדיל להסביר את המניעים האמיתיים להתנתקות, יאיר לפיד: "זה מעולם לא היה קשור לפלשתינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום… המניע היה אחר לגמרי. הוא נעוץ בהפרת האיזון העדין שהיה בין חברת המתנחלים לבין החברה הישראלית… לאמיתו של דבר, לא רצה איש להתנתק מהם, אלא רק ללמדם שיעור בצניעות…".

ורק להזכיר: בניגוד להתנחלויות ביהודה ושומרון, הרי שההתיישבות בחבל עזה, זו שכמעט הוכרזה כאויבת העם, נובעת כל כולה מיוזמתם של ראשי המדינה מבית מדרשה של מפלגת העבודה. אשאיר לקורא האינטליגנטי את הסקת המסקנות בדבר משמעויותיהם של הדברים שנכתבו כאן. אפשר שאעסוק בכך אי"ה בשבוע הבא.