היהודי הגלותי

הרב אלעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולון

בעומק ליבנו אנו מרגישים לעיתים ריחוק מהיהודי הגלותי. אנו, שגדלנו בדור של עלייה לארץ וכיבוש השממה, בדור של מלחמות והתיישבות, כאשר הכל נעשה בעוצמה מאוד גדולה – מרגישים קרובים הרבה יותר לדורות ראשונים וקדמונים, אלו שחיו כאן בארץ בעיתות של גבורה פיזית ורוחנית, יצירה מפותחת של נגינה ושירה, ועוד.
במדרש מפורסם שמביא רש"י, יש כדי לתת מבט חדש על היחס בינינו לבין דורות הגלות.
פרשת 'והיה אם שמוע', שאנו אומרים בכל יום פעמיים בקריאת שמע, היא לכאורה פשוטה ומסודרת: אם שמוע תשמעו – ונתתי גשמיכם בעיתם. ואם לא תשמעו – וחרה אף ה' בכם וכו'. לכן תזכרו היטב דברים אלו, למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה – ולא תגלו ממנה בעוונותיכם.
אולם רש"י לפסוק י"ח מביא מדרש שמשנה את התמונה:
"ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם – אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצוות, הניחו תפילין עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר "הציבי לך ציונים".
דברי רש"י אלו מפורסמים בעיקר בגלל יחסו המפתיע לקיום המצוות בחוצה לארץ: וכי המצוות בחו"ל הן רק כדי "לא יהיו לכם חדשים כשתחזרו"? וכי תפילין ומזוזה אינם חובת הגוף? הלא כל אדם חייב מן התורה במצוות אלו בכל מקום שהוא, ומעיקר הדין הוא חייב בהן, ולא כמין תקנה שלא יהיו חדשים עליו כשיחזור לארץ! אמנם זהו חידושו של המדרש שמביא רש"י, וכפי שמאריך גם הרמב"ן – ודאי חיוב המצוות הוא בין בארץ ובין בחו"ל, ובכל זאת יש הבדל תהומי בין קיום המצוות בארץ לבין קיומם בחו"ל. רק בא"י שורה השכינה, רק בה יש אפשרות לנבואה, וממילא רק בה יש למצוות כוח עצום של תיקון בכל העולמות. למצוות בחו"ל יש ערך, כמובן, אבל לא ניתן להשוואה לקיומן בא"י.
אך יש כאן חידוש גדול נוסף: רש"י מפרש את כל הפסוקים מפסוק י"ח והלאה, כעוסקים בתקופת הגלות! ההבנה הרגילה היא שמכיוון שאי קיום המצוות יביא לגלות, לכן כדאי כבר מעכשיו לקיים את המצוות, להניח תפילין ולעשות מזוזות, כדי שירבו ימיכם ולא תגלו. לעומת זאת רש"י מפרש שכל הפסוקים האלו עוסקים "אף לאחר שתגלו" – גם אם לא תשמעו בקול ה', וחרה אף ה' בכם – בכל זאת "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם", אף לאחר שתגלו המשיכו לקיים את המצוות וללמדם, "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לתת לאבותיכם"! היינו, קיום המצוות בגלות הוא זה שמזכה אותנו לגאולה, ומתוך כך יש משמעות נוספת לדברי המדרש שהמצוות בגלות הן בבחינת "הציבי לך ציונים", שכן קיום המצוות בגלות הוא על פי פשט הפסוקים זה שמביא לאריכות ימים על ארץ ישראל לאחר הגאולה.
נחזור לדברים שפתחנו בהם: היהודי הגלותי – עם קיום המצוות שלו ועם לימוד התורה שלו, ככל שהיו חלושים ומסכנים – הוא שנותן לנו היום קיום ועמידה. יכולת ההשרדות של עם ישראל בתנאים לא תנאים, בלי להלחם או להתיישב או לעשות מעשים שנראים גדולים, אלא רק על ידי אותם מעשים קטנים ויום יומיים – היא שמקיימת את הגאולה עצמה "כימי השמים על הארץ".
ואולי גם זה מה שרומז הפסוק באומרו "האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם" – לומר לך, כולנו זוכים בארץ ישראל בזכות אבותינו. הן בזכות אברהם יצחק ויעקב, שלהם נשבע ה' לתת להם את ארץ ישראל, והן בזכות אבותינו שבכל דור ודור, שלמרות כל תלאות הגלות אחזו בתורה ובמצוות ולא הרפו.
(עקב תשסז)