פנים בפנים דבר ה' עמכם

כל נסיון להסביר בכלים רציונאליים את טיב הקשר הרוחני שנקשר בין ישראל לקב"ה במעמד הר סיני, סופו להיות מעומעם ובלתי ממוקד. ההיתה זו נבואה כלל-ישראלית? האם כל בני האומה אכן חוו חוויה רוחנית נעלית, שאר רוח שאיננו מנת חלקם של יהודים בני דורות אחרים?
הנוסח הכל כך מפורש בו נוקטת התורה בפרשתנו (דברים ה, ד): "פנים בפנים דבר ה' עמכם מתוך האש" איננו מוסיף דבר על אופי הבנתנו, כי אם מתאר תיאור מופלא וסתום, שרק מחדד את תחושת העדר התפיסה ביחס לביטוי זה. לפיכך, אין זה מפליא שכבר קדמונינו ביקשו לבאר בדרכים פרשניות כאלה ואחרות תיאור זה, בכדי להמלט ממשמעותו הכביכול פשוטה, פניהם של ישראל נפגשו בפניו של הקב"ה. כך אונקלוס בתרגומו לפסוק: "ממלל עם ממלל מליל יי עמכון בטורא מגו אישתא". כלומר, דיבור מול דיבור. אמנם הפסוק אומר שהקשר בין ישראל לקב"ה התבטא בדיבור, אך אונקלוס מרחיב זאת וקובע שלא היה דבר למעט דיבור. דברם של ישראל (יתכן ש"נעשה ונשמע", אותו אמרו פה אחד) נפגש עם דבר האל (בדגש על "אנכי" ו"לא יהיה לך", כהערת הפרשנים, ולא כשיטת הרמב"ם). רבינו הגדול הרמב"ם עצמו מבאר בצורה קצת שונה, ולשיטתו הפנים הם משל למהות המציאות (א, לז). כלומר, ישראל במהותם הטהורה, השכלית והגבוהה ביותר נפגשו עם המהות האלהית הגדולה ביותר שיכולה היתה להתגלות לפי רמתם השכלית באותה עת, ואל יהי הדבר קל בעינינו. למעשה, מדובר על אומה שלימה שמתרכזת מסביב לנושא שכלי טהור, שהדרך היחידה להגיע אליו היא באמצעות רמת הכרה גבוהה, רמת ידע ולמידה מתקדמים, ומוטיבציה דתית עמוקה. מובן שלא כל דור זוכה למדרגה נשגבת זו.
במסכת סופרים (טז, ג) מובא ביאור קצת שונה, שמנסה לתת ביאור רחב יותר למונח "פני האל", שבא לידי ביטוי בפסוקים הקשים שלנו.
"תני ר' חנינא בר פפא. 'פנים בפנים דבר י"י', פנים – תרי, בפנים – תרי, הא ארבעה אפין. פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים שוחקות לתלמוד, פנים מסבירות לאגדה".
מדרש עמוק זה של ר"ח בר פפא מגלה עד כמה כחלוף הדורות, וככל שהמקורות מסבירי פנים יותר לאדם, כך חדוות הלימוד שלהם עולה, וכך נחשפים פנים א-להיות עמוקות יותר ויותר. האגדה, ועל כך אין צורך להכביר במילים, מסבירת פנים היא. הסיבה לכך פשוטה, הפורמט שלה מושך את הלב, הבנתה הבסיסית איננה דורשת עיון מעמיק, והיא קלה לזכרון הקשרי. אולם, ברור שבאגדה מקופלים סודות עליונים עמוקים, אך למעשה כל אגדה איננה אלא הזמנה ללימוד מעמיק. התלמוד, גם הוא מסביר פנים, אף בדורינו, אם מצליחים להתעלות מעל מכשול השפה. אין זה סוד שהתלמוד הבבלי היה במשך אלף וחמש מאות שנה הספר היהודי הנלמד ביותר בכל תפוצות ישראל, ללא יוצא מן הכלל. כמה מהוגי הדעות של העת החדשה עמדו על כך שבניגוד לאומות העולם, בעם ישראל זכה התנ"ך, המקרא, למעמד משני מבחינת היותו מקור לימודי, בהשוואה לתפוצת התלמוד. הסיבה לכך פשוטה – היהדות היא בעיקרה דת של מעשים, של הנהגות והתנהגויות. מובן שיש בה מימדים רוחניים ומוסריים, אך על פי רוב אנו נוטים לשייך עצמנו מבחינת חברתית וקהילתית, ולמדוד את סביבתנו לאור התפיסה הפראקטית של החיים הדתיים (מיותר לציין שעולמה המחשבתי של היהדות זכה לעיצוב וסידור ראשוני רק לפני כאלף שנה, בדמות ספרו המונומנטלי של רב סעדיה גאון, אמונות ודעות. עד אז הסתפקה האומה במבחר גדול של ספרי הלכה וסיכומי הלכה ראויים לשמם, ודברים בגו). גם היום התפוצה האדירה והמבורכת של לימודי הדף היומי בכל מרחבי החיים הדתיים מלמדת עד כמה מרכזי התלמוד בחיינו הדתיים (עד כה לא שמענו על הנהגה ציבורית רחבה במדרש יומי, ולצערנו גם לא בפרקי משנה יומיים, הגם שיש לא מעט שנוהגים ללמוד כן). התלמוד הוא ספר יישומי, עשיר ומעניין, מובנה ומתוחכם.
המשנה, מנגד, איננה בהכרח ספר מסביר פנים, הגם שהיא כתובה בשפה העברית. הסיבה לכך פשוטה, והיא נעוצה במבנה ה"מברקי" של חיבור זה, שמחסיר הרבה מן התפיסה ההלכתית שנתקבלה בסופו של דבר. לפיכך, הרוצה ללמוד את המשנה ומצפה להבין מתוכה את עולם ההלכה ימצא עצמו מול שוקת שבורה (ראה את טרחתו הגדולה של הרמב"ם בפירושו למשנה להכריע בכל משנה כמי נפסקה הלכה, הכרעה שנעדרת, כמובן, מהמשנה המקורית. ראה גם את מפעלם האדיר של ר"ע מברטנורא, ר' יום טוב ליפמן הלר, ר' שלמה עדני ור' ישראל ליפשיץ בפירושיהם החשובים למשנה, ולבסוף את מפעלו החשוב של ר' פינחס קהתי, שבלעדיו רבים אינם מוצאים את ידיהם ואת רגליהם בנבכי ספר "פשוט" זה למראה).
לבסוף, מגלה לנו מסכת סופרים, הפנים הסתומות והחתומות ביותר שייכות דוקא למקרא. אסופת החיבורים הכלולים בתנ"ך היתה במשך אלפי שנים סמויה מן העין מבחינת תכניה העמוקים, מבחינת העיון המעמיק והיסודי בהגיונותיה, למעט כמה פרשנים גדולים שתרמו תרומה משמעותית להבנת צפונותיו, אך קשה לומר שהושקעו בתנ"ך מאמצים פרשניים כאלה שניתן למצוא בפרשנות התלמוד.
ברוך ה' זכה דורינו למהפכה משמעותית בתחום לימוד המקרא, וקשה היום לומר שלימוד זה הוא בבחינת "פנים של אימה". אדרבה, כיום לימוד זה מושך את הלב, וקהילות שלימות עוסקות בו באינטנסיביות ובהעמקה. יתר על כן, גם עולם הישיבות (הציוני-דתי) "גילה" את עולם המקרא, ואין כיום ישיבה שמכבדת את עצמה ושאין בה שיעור עיון קבוע בתנ"ך.
רבים זוקפים את המהפכה הזו לזכותה של אשה מיוחדת במינה, הלא היא פרופ' נחמה ליבוביץ', כלת פרס ישראל להוראת התנ"ך. גדלותה של גב' ליבוביץ' היתה בשני מישורים מרכזיים, ובהם תרומתה לא תסולא בפז. ראשית, היא חינכה את אלפי תלמידיה את כוחה של שאלה. היא גילתה להם שגם כאשר אינם מוצאים את השאלות באופן גלוי בדברי פרשן זה או אחר – חובה עליהם להבין שכל פרשן מונע מכח שאלה, מכח דיסוננס בהבנת הכתוב שמחייב למצוא לו תשובה ופתרון. תשובה זו יכולה להמצא במקום אחר בכתוב, בדברי חז"ל או בהגיונותיו של הפרשן עצמו. גישה זו כפתה על התלמידים למצוא בעצמם שאלות, לראות את המקרא לא כספר חתום, לא בפנים של אימה ורתת, כי אם כספר חי ועירני, שקורא לקוראיו לקרוא אותו ולהגיב כלפיו.
שנית, נחמה ליבוביץ' היתה אשה ישרה ואמיצה, שלא חששה גם מפני ביקורת או תרעומת. היא לא היתה קנטרנית, ח"ו, אך ביקשה למצוא את האמת בדברי המקרא, בין אם זו נאמרה בידי רש"י, רד"ק ור' אברהם אבן עזרא, ובין אם היא נאמרה בידי פראנץ רוזנצוייג, מרטין בובר או בנו יעקב. שמע האמת ממי שאמרה. בזכות נכונות זו אפשרה נחמה ליבוביץ' להכניס לתוך עולם הפרשנות האורתודוקסי מתודות פרשניות ספרותיות שהיו עד אז נחלת פרשנים והוגים שאינם נמנים על זרם זה. עם כל זאת, היא שמרה בכל מאודה על כוחה של הפרשנות החז"לית, בעיקר בלכ הנוגע לעניינים הקושרים בהלכה, והתוותה מסלול בריא והגיוני לשילוב בין ישן לחדש, להכנסת כלים מודרניים מתקדמים ושימוש בהם בעיון תורני מעמיק ונאמן למקור.
דומה שכיום אין במקרא עוד "פנים של אימה", ואולי זהו אחד מסממני הגאולה המובהקים, העובדה שתחומים תורניים שבמשך שנים ארוכות לא היו נחלת כלל לומדי התורה אט אט מחלחלים ובוקעים לתוך עולם נפלא זה, ומחיים אותו בטל של רעיונות ותפיסות ריבוניות, של גאווה לאומי יהודית שורשית, שאיננה בנמצא בספרות מאוחרת יותר, שנכתבה בעיתות גלות.
אולי, בפרפראזה על דברי חז"ל במסכת סופרים ניתן לומר שנחמה ליבוביץ' גילתה במקרא "פנים של אמא", והורתה לבניה הרוחניים דרך ערכית ויסודית בלימוד.
לאחרונה אף הועלו גליונותיה של נחמה ליבוביץ' לרשת האינטרנט, כך שכל דכפין בתורה ייתי וילמד: http://www.nechama.org.il.
(ואתחנן תשסז)