הרב אבינדב אבוקרט (רב קהילת אברהם יגל, גבעת שמואל)מבין אחד עשר הארורים, אנו מוצאים ארור אחד המצריך דקדוק בלשונו: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם" [דברים כז כו]. מה פשרה של ההקמה שיש להעניק לתורה ומה צריך לעשות אדם בשביל שלא יתחייב בקללה חמורה שכזו? בלשון התלמוד הירושלמי אנו מוצאים את השאלה- 'וכי יש תורה נופלת?' [ירושלמי סוטה ז ד], ולאחריה אנו מגלים מספר תירוצים מרתקים.
בתחילה, הירושלמי מבאר שהכוונה ל'חזן שהוא עומד', פירוש שמתבאר בכמה הסברים: יתכן שמדובר באזהרה למי שמגביה את ספר התורה שעליו להראות את הכתב לכולם. רמב"ן [דברים כז כו] מסביר שזו אזהרה לחזן שיניח את ספרי התורה בארון הקודש באופן מתוקן שימנע את נפילתם. הסבר שלישי הוא שמדובר על מלמד תינוקות שצריך להשגיח כיאות על תלמידיו הקוראים בפסוקים.
פירוש זה- על הסבריו הראשונים- תמוה ביותר, וכי על דברים מעין אלו ראתה התורה צורך לקבוע 'ארור'? הלא מדבר על פרטיי הלכות דקדקניים או סידורים טכניים שאין מקומם במעמד מחייב שכזה, אלא בסעיף קצרצר בקובצי ההלכות.
יתכן וביאור הדברים נמצא בעיון בפירוש השני שמייחס את האיום בקללה לבית הדין האחראי על קיום המצוות בקרב עם ישראל. בעל 'תורה תמימה' [דברים כז כו הערה כח] מרחיב את הדברים לכלל ההנהגה- 'וכן המלך והנשיא וכל מי אשר בידו להקים את התורה ולמחות ביד המבטלים והמהרסים'. האיום הזה הוא המדרבן את חכמים לתקן תקנות להקמת קרנה של התורה ושמירתה. לפי זה מבאר הרב אלחנן וסרמן הי"ד כי 'הנשבע בכלל שלא ליכנס בתקנת הקהל, הוי נשבע לבטל את המצוה. דמצוה מן התורה להקים את התורה, ותקנות הקהל הן הקמת התורה למיגדר מילתא' [קובץ הערות טז].
כשמתבוננים בשני הפירושים ניתן למצוא, למרות ההבדל העצום בתחומי עיסוקם, עיקרון משותף- הקמתה של התורה היא הנחלתה בקרב האומה כולה. הדבר מתחיל מהצגת כתב האותיות לציבור המתפללים, עבור דרך ספר התורה המונח בבית הכנסת הקהילתי וממשיך להנחלת התורה לדור הצעיר. אולם לא רק בהכרת התורה לכלל האומה מסתפק הכתוב, הוא מבקש מבית הדין ומההנהגה הציבורית לדאוג לכך שהתורה תושרש בכל שכבות הציבור. כל אחד מהפירושים מדבר על רמת יישום שונה, אולם כולם מובילים למטרה אחת- אזהרה למי שימנע מלהפיץ את התורה ומצוותיה לכלל ישראל.
הירושלמי מביא פירוש שלישי ואחרון, גם הוא סובב סביב עיקרון זה. בפירושו זה הוא מבאר שהאיום ב'ארור' נוגע לכל אדם מישראל שהתרשל בהפצת התורה- 'למד ולימד ושמר ועשה והייתה ספיקה [= אפשרות] בידו להחזיק ולא החזיק'. פירוש זה עולה על כולם בכך שהוא מציב את הדרישה הזו לפתחו של כל אדם ואדם. גם הלמדן השומר את מצוות התורה יתחייב בארור אם לא יפעל לחזק את הרשעים לקיים את המצוות. ברוח דברים אלו, המחיש רש"ר הירש [דברים כז טו] את חומרתו של האיסור- 'כי השאלה העומדת להכרעה היא הכרה או אי- הכרה בתורה, החזקה או אי- החזקה בתורה. כאן עצם האדישות היא פשע הראוי לקללה, והברכה תשכון רק במקום שכל אדם עושה את שלו כדי להבטיח לתורה הנצחית גם תוקף נצחי וקיום עדי עד'.
(כי תבא תשעז)
