תהליך של שנאה

בתיאור המקום שבו אמר משה את דבריו, כמתואר בתחילת החומש, אנו מוצאים מקומות מסתוריים (דברים א א) – 'בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב'. על כן הביא רש"י (שם) את המדרש שרואה במילים אלו תיאור זמן ולא תיאור מקום – 'חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן… ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים'. אם החטאים היו בבחינת 'פארן' ו'תופל' – מדוע התיאור הוא 'בין פארן ובין תופל' ולא בפשטות – 'בפארן ובתפל'?
בעל 'כלי יקר' רואה כאן תיאור של תהליך מופלא. לשיטתו, חטא פארן הוא מעשה המרגלים וחטא תופל הוא חטא העגל. במילה 'תפל' לא מצאנו שימוש בהקשר למן. לעומת זאת, המילה 'תפל' מתפרשת במקומות רבים ביחס לעבודה זרה שהיא תורף עניינו של חטא העגל. נמצא אם כן, שהמילים 'בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל' מקבילות למעשה לקשר שבין י"ז בתמוז שבו חטאו בעגל לבין ט' באב שבו חטאו במרגלים. למעשה, זו הגדרה אחרת לזמן 'בין המצרים' כבימים אלה.
ההתייחסות למציאות המתקיימת בין שני החטאים מצביעה על קשר ביניהם. בחטא העגל התרחקו ישראל מהקב"ה. כיון שכך, כל זכות הקיום שלהם כאומה התעוותה והם החלו לשנוא אחד את השני ואת הקב"ה בחטא המרגלים. 'כי המה סברו מאחר שכל אחד מהם שונא את חבירו כך מסתמא שונא אותם גם הקב"ה, ועוד מאחר שטעו לומר שהקב"ה שונא אותם בחנם א"כ ודאי טבע הענין מחייב זה שכל אחד ישנא את חבירו' (כלי יקר שם). הפסוק לא רואה בזה שני אירועים נפרדים אלא תהליך המתרחש בין שתי הנקודות. כשאין מציאות אלוקית בקרב עם ישראל, כל הקשר החברתי ביניהם מאבד את זכות קיומו.
משה רבנו מזהה את הקשר בין שני העניינים ומזהיר את ישראל שבהתרחקותם בחטא העגל ובהיפרדותם בחטא המרגלים הם נתונים לסכנה. ואכן, נבואתו התממשה. עם ישראל לא תיקן את מעשיו ולאחר שנים רבות שוב ניזוק בעניינים אלו באותם תאריכים. בימי החורבן, שוב נוצר ריחוק בין ישראל לקב"ה בבקיעת העיר וביטול הקרבן בי"ז בתמוז ושנאת החנם נתנה את אותותיה בט' באב.
השנאה שבערה בחטא המרגלים הייתה מורכבת משני חלקים – המרגלים עצמם הבעירו את שנאת הריחוק וגם העם בכה באוהליו בשנאה נוספת. גם בימי החורבן, השנאה הזו התפשטה בשני השלבים. 'וזה ההבדל בין בית ראשון לשני כי השנאה שהייתה בין רועי ישראל בבית ראשון הייתה על עסק המלכות, כי נחלקה מלכות ישראל… על כן חשב כל אחד מהם שחברו נכנס בגבולו… אבל השנאת חנם של בית שני, היה בחנם על לא דבר, כי אפילו הפחותים היו שונאים זה לזה על לא דבר, כי על כן נקראת שנאתם שנאת חנם אף על פי שלא היה לאחד שום עסק עם חבירו, ואין זה כי אם רוע לב' (כלי יקר בראשית כו יט). הנשיאים שנאו את הארץ ובשנאתם נדבקה כל העדה. בבתי המקדש, ההשפעה הייתה לטווח ארוך אך דומה – בבית ראשון הייתה המנהיגות מלאת שנאה אידאולוגית והיא התפשטה לשנאה מיותרת בבית שני.
אם כנים הדברים, נבקש למצוא בדברי החיד"א (פני דוד דברים) ביאור של נחמה בהמשך הפסוק – 'וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב'. אחרי החורבן בפארן ותופל, מגיע הבניין המתוקן. 'ולבן – רמז לבנין בית שני. וחצרות – רמז לבנין בית שלישי שיבנה במהרה בימינו. ודי זהב – שיהיו ישראל על גפי מרומי ההצלחות עד שיבלו שפתותיהם לומר די'.
(דברים תשעט)