הרב שי פירוןאת הפרשה אנו פותחים בדיון חינוכי, מוסרי ותרבותי עמוק: מה מקומם של היצרים בחיינו? מה הדרך הנכונה להתמודד איתם? האם הדרך הנכונה היא 'לזרום' ולנסות לחזור למסלול תוך כדי תנועה? מה המשקל של המושג 'לגיטימיות' בתוך מהלך חינוכי? כיצד עלולים הדברים להשפיע על כלל הציבור ומה המחירים שנשלם בעקבות ההחלקה, העלמת העין והרצון להפיק תועלת ארוכת טווח, עמוקה ולא רגעית?
"דברה תורה כנגד יצר הרע" זו גם קביעה ערכית ולא רק אמירה פסיכולוגית, אמירה שלכאורה יש בה סוג של הרמת ידיים. בעיקר יש כאן הנחה, שליצרים הללו תפקיד משמעותי, בטח בשעת מלחמה ולכן הדרך הראויה היא לא להלחם בהם ולהעלימם, כביכול, מתחת לפני השטח, אלא להתמודד איתם, בעומק.
האם אין גבולות? האם תמיד 'הולכים' עם המציאות?! מאפשרים לכל אחד לחיות את חייו. דומני שהפרשה מבקשת להעמיד גבולות ברורים בהמשכה, ולא במקרה, כשהיא חוזרת שוב לדון בדיני המחנה והמלחמה.
שמעתי מהרב אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב ולשעבר הרב הראשי לישראל, אמירה שמקורה בדברי הרבי מקוצק, אמירה עם ניחוח שנון: "לא כל מה שחושבים, אומרים; לא כל מה שאומרים – כותבים; לא כל מה שכותבים – מדפיסים; לא כל מה שמדפיסים – מפרסמים".
זו היתה אמירה קולעת, המבקשת להתמודד בדרך מבודחת עם חופש הביטוי והתחושה שהכל, אבל הכל, מותר לומר, ואת הכל אפשר להציג בפני כל.
פרשת השבוע מפגישה אותנו עם מצוות כיסוי צואה. בעומק הדברים, מסתתרת ההנחה שאנו לא מתגאים בכל מה שיוצא מאיתנו. יש בנו גם צדדים בעלי ריח רע שראוי להעלימם מעין כל. "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ". החייל, מצווה לשאת עימו יתד מיוחדת בעזרתה יוכל לכסות את צואתו. מלחמה היא תחום שבו מתגלים צדדים מכוערים. המתח הנפשי והסכנות, עלולים להוביל לשפה מלוכלכת, למעשים שלא מתיישבים עם הרצון היהודי לנהל מלחמה בכלים מוסריים. צריך לכסות אותם, לא להניח אותם גלויים. רש"י פירש שיתד היא כמו כלי מלחמה. לדעתי כוונתו מרחיקת לכת: הוא מבקש ללמד אותנו על מלחמה אחרת המתחוללת בקרבנו: לא לחשוף הכל, לכסות את הטעון כיסוי, להכיר שגופנו ונפשנו מפרישים לא מעט פסולת.
אנו חיים בתקופה בה הכל לגיטימי. כל ציור הוא מעשה אומנות מפעים, כל פסל הוא ביטוי מרנין לנפש האדם. אסור לאדם לסגור את פיו והוא מחויב לומר כל שעל לבו. שיר הפוגע ברגשות אחרים, ציור המעורר פרובוקציה מסביב לדמותה של מנהיגת ציבור, ריקוד המשתמש בחפצי קדושה של אחרים, בדגלים או בסממנים דתיים, הוא לא בהכרח מעשה אומנות. לפעמים זו צואה, וראוי לכסותה.
כל 'כוכב' מורח מעל דפי העיתון סיפורים אישיים שראוי היה שיישארו בחדרי חדרים. תכניות טלויזיה שלמות מוקדשות למה שהיא אמרה לו, הוא לה, הם לנו. לא צריך להיות גאון כדי להבין שהסקופים הללו קוראים לכיסוי, נכנסים תחת הגדת מצוות כיסוי צואה.
עולם הרשתות החברתית מזמן לנו ניסיון לא פשוט לפעול בזירה, שבה פעמים רבות הצואה גלוה לעין כל. המוגלה מגולה והצואה יוצאת ומוצעת לרבים.
מה היה קורה אילו כל אחד היה נושא איתו יתד ומכסה את הטעון כיסוי? ככה, מונע מאיתנו ריחות וחיידקים, משפר את האוויר והאווירה ובעיקר – לומד בעצמו להבחין מה כדאי לו לכסות ומה אפשר לגלות.
(כי תצא תשעו)
