פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בעולמה של מורשת ישראל הכירו בחשיבות השֵם כמעשה מהותי, לא רק טכני-שימושי, למן ימי בראשית. המקרא רצוף מדרשי שֵמות המבקשים ליתן טעם בשמו של אדם. כבר בגן עדן, נאמר: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה", כשמיד בסמוך קורא האדם לאשתו חוה, "כי היא היתה אם כל חי". גם ממשנת חז"ל למדנו ש"שְמַא גרים", ששמו של אדם 'גורם', הוא בר השפעה וממלא תפקיד הרבה יותר חשוב וגדול מאמצעי פנייה אליו (לשם כך די היה במספר או בכינוי נטול משמעות).
אם כך בבני אדם, במלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה. עיון בתורת ישראל מלמד שהוא נגלה אלינו בשמות ובתיאורים רבים. פעמים במידת הדין – אלוקים, ופעמים במידת החסד והרחמים – ה'. לעתים, בכינוי המבטא פנים רכות, אוהבות, דוגמת שלוש עשרה מידות: "רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה", "הא-ל הנאמן, שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו" (דברים ז, ט). ולעתים בפנים מלאות חרון אף וקנאה: "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, א-ל קנא" (ד, כד), "א-ל קנא, פוקד עוון אבות על בנים ועל שילשים ועל רבעים" (ה, ט); "כי א-ל קנא ה' אלקיך" (ו, טו). והכל לפי הזמן, והמקום והעניין.
בפרשתנו הצלילים והטוֹנים מגוונים. לצד "גדול ונורא" (ז, כא), "אש אוכלה" (ט, ג), "הא-ל הגדול הגיבור והנורא אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד" (י, יז), מופיע פתאום פסוק שנראה ניגוד גמור לכל מה שקדם לו: "עושה משפט יתום ואלמנה, ואוהב גֵר לתת לו לחם ושמלה" (י, יח).
לא כוח, לא עוצמה, אלא שימת לב לניצבים בשולי החברה, אלה "שאין להם עוזר", כהדגשת האבן עזרא על אתר (וכמה נאים הדברים לאומרם, שהיה עני מרוד כל ימיו וחש היטב על בשרו טעמו של עוני ומחסור).
ודומה שלא לחינם הדגשה זו באה דווקא במקום המשפט – "עושה משפט יתום ואלמנה". מטבע הדברים, במקום המשפט שולט הכוח. הצד החזק, שוכר לו פרקליטיי צמרת על מנת שירמסו את הצד החלש. דווקא במקום כזה, שפעמים הרבה החסד והרחמים ממנו והלאה, יש צורך בהגנה על החלש.
יש בפסוק זה כדי לבטא את תמצית עולמה של תורה. יש בו הכל, בכל מכל. משפחה – והיא 'משפחתו של הקב"ה', המופיעה במקומות רבים בתורה וכוללת לא רק את "בנך ובתך", אלא גם את העבד והאלמנה, הגר, היתום והאלמנה (ראו למשל במצוות השבת שבעשרת הדיברות ובפרשת המועדות).
יש בו "לחם ושמלה" – גם אוכל גם בגדים. גם מעשה, גם משפט. ובעיקר יש בו אהבה גדולה – "ואוהב גר" – חמלה, רגישות ואכפתיות.
רצונך לדעת טיבה וטבעה של מערכת ערכית ומשפטית, כַּלֵך לך אצל יחסה אל ה"אחֵר" שבקרבה. ויהא זה "גר צדק", שמבקש להצטרף לעם היהודי, או "גר תושב", החי בינותינו.
לא אחת אנו אפופים פשעי שנאה. למגינת לב, רבים מהם היו חלק משגרת חיינו, פשעים שאין להם לא כפרה ולא מחילה. השנאה מכלה ומשחיתה, ומוציאה את ה'אדם' – את האנושיות, החמלה והסובלנות – מן העולם.
כנגד השנאה ניצבת בפסוק זה אהבה. אהבה מיוחדת במינה.
דרכו של עולם שכל מערכת חברתית, ולרוב גם משפטית, נוהגת כבוד בחכמיה ובעשיריה, שועי עם. אכן, מבחנה האמִתי של כל חברה, והמערכת המשפטית כחלק בלתי נפרד הימנה, הוא ביחסה ל"קבוצות השוליים" שבקרבה.
בפסוק זה מופיע בורא העולם, הקדוש ברוך הוא כאוהב ומאהב גדול. "אוהב גר לתת לו לחם ושמלה".
הקב"ה מופיע במקרא בתארים הרבה. כך, בשירת תהלים: "אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת, אֱ-לֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ". "קרוב ה' לכל קוראיו". "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע". "עושה משפט יתום ואלמנה".
הקב"ה 'קרוב' לקוראיו ולנשברי לב. אבל את הגרים הוא אוהב. וכמין הֵד משיב לו פסוק שלאחריו, המצווה את עם ישראל ביחס לגֵר הגָר בקרבו: "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י, יט).
ציווי זה, בלשון אהבה, אינו שכיח במקרא, והוא מקביל לשני ציוויים אחרים: לאהבת הא-ל, "ואהבת את ה' א-להיך" (דברים ו, ה; יא, א); ולאהבת הרֵע, "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח).
יש בפסוק זה הרבה אהבה. אהבה רבה ואהבת עולם. והיא תנצח.
(פורסם בפרשת עקב תשע"ט)
