הרב שי פירוןפרשת יתרו מעמידה אותנו מול ציוויים שיש בהם תמונת מראה עמוקה ליהדותנו. הם נחלקים לכאלה המדגישים את עקרונות האמונה, בין אדם למקום, וכאלה המדגישים את כללי ההתנהגות הבסיסיים שבין אדם לחברו.
הציר האמוני – דתי והציר החברתי – מוסרי, מתחברים לתפיסת עולם סדורה בעזרת הדיבר החמישי: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". המשפחה היא הציר המחבר בין חיים דתיים עמוקים שהאמונה בה' במרכזם, לבין התנהגות מוסרית נכונה, תוך פיתוחם של חיי חברה נאותים.
ועל אף מרכזיותה של המשפחה, השנים האחרונות מעמידות אותנו מול שינוי רדיקאלי במבנה המשפחה, בעיקר ביחס לבני הגיל השלישי.
לא נתנו די מקום להדגשת והקדשת מקומם של המבוגרים בחיינו. יותר ויותר קשישים נשלחים לבתי אבות, חלקם מהודרים – אבל עדיין – זו לא המשפחה. אחרים, זוכים להישאר בסביבה הטבעית שלהם, בביתם, אלא שעובד/ת זר/ה הופכים מגורם מסייע לציר החיים המרכזי של חייהם.
אני יודע, אנחנו עסוקים, עובדים יותר שעות, טרודים בשלל סוגיות. ועדיין – משהו ביחס לזקן, לקשיש, משהו בהבנה העמוקה של המושג המופלא שנקרא משפחה, נשחק. ובעיקר – משהו בחשיבות מקומם של נכדים במערכת יחסים רב דורית.
במישור ההלכתי, נחלקו הפוסקים אם מצוות 'כבד' חלה גם על סבא וסבתא. הרמ"א (סימן ר"מ, כד) חלק על המהרי"ק שסבר שאין כל חובה לכבדם. חובה לכבדם, על אף שרמת החיוב פחותה משל אב ואם. לדעת רבי עקיבא אייגר חובת הכיבוד של נכד לסביו, גדולה מחובתו כלפי אביו, מכיוון ששניהם חייבים בכבוד הסב.
היחס לקשיש, זה שמודגש בחומש ויקרא: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ, אֲנִי ה", מרחיב את הדיון לכל אדם מבוגר. לא רק בגלל הניסיון או חכמת החיים, אלא מפני שחיים לצדם של אנשים מבוגרים מכניסים את החיים לתוך הֵקשר, רֵצף רעיוני עמוק. החיים לא התחילו אצלך, אתה חלק משרשרת דורות. חברה שלא מכבדת את סבא וסבתא בפרט, וכל אדם מבוגר בכלל – היא חברה תלושה, שאין בה יסודות חיים עמוקים. אנחנו זקוקים למבוגרים לא פחות משהם זקוקים לנו. סבא וסבתא הם כרטיס הכניסה שלנו לרצף ההיסטורי.
שמירת קשר של נכדים עם זקניהם, לא צריכה להיות רק בימי חג ומועד, אירועים משפחתיים או מסביב לעבודות שורשים. זהו צו חיים מוסרי ההופך את העבר והעתיד לקו רציף.
אנו חושבים שאם הענקנו מעטפת טיפולית מסודרת, ועוד – כשהדבר כרוך בהוצאות כספיות לא מבוטלות – יצאנו ידי חובה. אבל הם רוצים לראות את העיניים שלנו, לא רק את העובדים ששכרנו לטפל בהם. מגע יד אוהבת, מילים שמנסות לגעת, הקשבה כנה לעבר המפואר – כל אלה הם חלק ממצוות כיבוד סבא וסבתא. ריה"ל, כבר הזהיר אותנו מזלזול בימים של זקנה:
יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת, לְמָתַי תִּשְׁכְּבִי!/ דְעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְעוֹרֶת נִנְעֲרוּ!
הֲלָעַד יְמֵי השַׁחֲרוּת? קוּמִי צְאִי,/ רְאִי מַלְאֲכֵי שֵׂיבָה בְּמוּסָר שִׁחֲרוּ,
וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְמָן כַּצִפֳּרִים/ אֲשֶׁר מֵרְסִיסֵי לַיְלָה יִתְנַעֲרוּ.
דְאִי כַדְרוֹר לִמְצֹא דְרוֹר מִמַעֲלֵךְ/ וּמִתוֹלְדוֹת יָמִים כְּיַמִים יִסְעֲרוּ.
היי אחרי מלכך מרדפת, בסוד/ נשמות אשר אל טוב ה' נהרו!
בכל שנה, לקראת הימים הנוראים, בעת אמירת הסליחות, אנו מבקשים: "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי". אכן, תפילה ראויה וחשובה. אלא, שחלק מהתפילה של האדם מופנית גם לצאצאיו: אל תשליכוני!
(יתרו תשעט)
