הרב שי פירוןכפיות טובה נתפסת כאחת המידות המגונות בנפש האדם. כדאי לנסח את הדברים על דרך החיוב, בלשונו של הרב קוק זצ"ל: "הכח של הכרת-טובה הוא כח גדול בנפש" (מוסר אביך, מידות הראי"ה). הכרת הטוב מביאה את האדם להכיר בחוסר יכולתו להתמודד לבדו עם אתגרי העולם, ומביאה אותו להכרה ברצון המיטיב להיטיב. מבט פנימי על התהליך, על הירתמות הזולת למעני, מצמיח את הכרת הטוב כאבן יסוד למידות טובות, למבט ראוי על הסובב.
נשמע כל כך פשוט. אז למה קשה להכיר ולהוקיר טובה? מי שנתקל פעם בכפיות טובה, יודע שהעלבון צורב. לא עשית טוב כדי שישיבו לך טובה. עשית זאת בלב שלם. אבל לא ציפית שהאחר ישכח, יתנכר, ייסב פניו, לא יחוש צורך להוקיר, להכיר, לומר תודה, סתם לספר את האמת.
בסוף פרשת כי תבוא, קבוצת פסוקים העוסקים בענייני הכרת הטוב:
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם. וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ. לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם".
התיאור כל כך פשוט וכואב. איזה ניסים, אילו מופתים: שמלתך ונעלך לא בלו, ובכל זאת, לא ראיתם ולא הרגשתם. לא שמעתם את הקול הא-לוהי. חייתם בתוך נס והתייחסתם אליו כאל דבר המובן מאליו.
הרב אברהם מרדכי מגור, בעל ה'אמרי אמת', בנו של בעל ה'שפת אמת', עוסק בשאלתנו, בעיקר לנוכח הסופרלטיבים שהוצמדו לדור המדבר כדור דעה. ראשית הוא מביא את דברי אביו: "דהא לב לדעת היינו הכלים, יש מי שהוא גדול עם כלים גדולים"…מכלל הן אתה שומע לאו. יש אנשים גדולים עם כלים קטנים. מחד גיסא – הבנה מעמיקה, יכולות גבוהות. מאידך גיסא אינטליגנציה רגשית נמוכה, הראש עובד נהדר. הלב אטום. בכל העולמות כולם, יכול להיות אדם גדול עם כלים קטנים. רופא עם הבנה מעמיקה, יכולת אבחון בלתי רגילה, היכרות של כל נים, וריד ותא בגוף האדם. אבל הלב, אלוקים, איפה הלב. תלמיד חכם גדול, מלא וגדוש בתורה ובמחשבה. אבל יכולתו להבין את נפש האדם ואת צרכיה, את הכאב של הזולת, חסרה.
ויכולים להיות בני אדם רגילים, הגדלים כאן בארץ הטובה, ובלי משים הופכים לאנשים כפויי טובה, בטוחים שהכל מגיע להם. בטוחים שהם במרכז ומרוב שעסוקים בעצמם לא רואים את הזולת, ואינם מכירים טובה למי שסייע להם.
האמרי אמת מבאר את הדברים. בפרק ה' שבספר דברים נאמר: " מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם". לשון "מי יתן" תמוהה, שהרי ביד ה' היה לתת בנו כוח ליראה ולשמירה למען ייטב לנו?! מבאר רבי אברהם מרדכי: "כי יראת שמיים צריכה לבוא מן האדם בעצמו". כלומר, יש דברים שצריכים לצמוח מבפנים. מידות טובות, הכרת הטוב, לב, הקשבה לא באים במתנה.
העם שיצא ממצרים וראה ניסים גדולים, היה זקוק לארבעים שנה תמימות כדי לקנות את הכלים. ארבעים שנה נועדו כדי לחדד את היכולת להכיר ולהוקיר טוב. ואנחנו, שזכינו לשיבת ישראל לארצו, לתקומה גדולה ומפעימה, לכמה שנים אנו זקוקים כדי שהכלים יצמחו, הרגישות תשוב וכוח הכרת הטוב יחזור להיות כוח מרכזי בחיינו?
(כי תבא תשעו)
