הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)מזמור ל'תודה', למילה קטנה וצנועה שעולמות שלמים תלויים בה, וביכולתה לחולל פלאים. למילה שמשנה את האקלים החברתי, למקום שנעים לחיות בו. מזמור לעולם פנימי שלם, ולרגש הלב שיודע להכיר בטובה שגמלו לו, להוקיר תודה, ולא להיות כפוי טובה.
בתחילת פרשתנו מצווה התורה על הבאת הביכורים ועל מקרא ווידוי ביכורים. התורה מצווה להעלות לירושלים למקדש את הפרי הראשון מפירות שבעת המינים, שביכרו באדמתנו ולתתם לכהנים (משנה ביכורים ג א). להם יש להוסיף גם 'תוספת ביכורים' (שם י') משאר הפירות.
המצוה אומרת דרשני. לשם מה מטריחים להעלות לירושלים פירות מועטים, שאין בהם כדי לפרנס את הכהנים?
ניכר שהמאמץ הגדול של העלייה נועד לחנך את האדם לחשיבות הכרת התודה על השפע והברכה שהקב"ה גמל עימנו: "ונזכור ונדע כי מאיתו ברוך הוא יגיעו לנו כל הברכות בעולם, וכו', ומתוך הזכירה וקבלת מלכותו והודאתינו לפניו כי הפירות ויתר כל הטובה מאיתו יבואו וכו'" (החינוך צא).
בנוסף להבאת הביכורים יש מצווה נוספת מן התורה – 'מקרא ביכורים': " לקרות עליהם הכתובים אלו הנזכרים בפרשה זו, והן מ'ארמי אובד אבי' וכו'" (החינוך תרו).
מהותה של המצוה "לספר טובותיו אשר היטיב לנו והצילנו. ומתחיל בענין יעקב אבינו ומסיים בעבודת המצריים וענותם אותנו, ולשבחו על כל זה וכו'" (סהמ"צ לרמב"ם עשה קלב). הקריאה נועדה לחזק את הוקרת התודה, ולהראות שאיננו כפויי טובה: "ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה" (רש"י כאן כו ה). האמירה פועלת על הנפש, מעמיקה את המשמעות של הכרת הטובה, ומעצימה את היושר הפנימי. על כן חז"ל קראו למצוה זו בשם: 'וידוי ביכורים' מלשון הודאה (תוספתא בכורים א יא). למילה 'הודאה' בעברית שתי משמעויות שהן אחת: אמירת 'תודה', ו'וידוי' – הודאה בעובדה, שאכן נעשתה טובה שיש להודות עליה.
התודה והכרת הטובה למי שעשאה, אינה רק מחווה נימוסית, היא אבן יסוד במוסר האנושי, להוקיר את הנותן – עושה הטובה ולגמול לו. אולם היא גם מעלה אצילית מצד המעמד הנפשי העצמי של מקבל הטובה. היא התדבקות במידותיו של הקב"ה שגומל לעם ישראל את 'חסד נעוריו': "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב ב). "ומה הוא 'חסד נעוריך'? לכתך אחר שלוחי משה ואהרן, מארץ נושבת יצאתם למדבר ואין צדה לדרך כי האמנתם בי" (רש"י שם, וראה גם במלבי"ם שם).
כפיות טובה היא שפל מוסרי, שמחריב עמים ומדינות. הכשל המוסרי הראשון של המין האנושי היה כרוך בכפיות טובה. אדם הראשון כפר בטובתו של הקב"ה והטיל את האשמה על "האשה אשר נתת עימדי", למרות שהקב"ה גמל עימו חסד וגאל אותו מבדידותו (עי' גמ' ע"ז ה ב).
מדוע כה קשה לאדם להודות ולהוקיר טובה? מנין נובעת הנטייה השפלה להתכחש לטובה, ואף לייחס לעושה הטובה אינטרס בעשייתה?
קשה לאדם להודות שהוא נזקק, ולהרגיש מחוייבות, תלות וכפיפות לנותן עושה הטובה, תחושה של מאוימות מפני אבדן העצמיות והעצמאות.
התורה זיקקה והעצימה את מידת הכרת הטובה גם כלפי הדומם, שאינו מודע להטבתו. כך נצטווה משה רבנו ביציאת מצרים שלא להכות את היאור והעפר שהצילו אותו (רש"י שמות ז יט). התורה דורשת להכיר בטובה גם אם הייתה מעורבת ברוע. "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כג ח). "אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור! מה טעם? שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק!" (רש"י שם). ומכאן נלמד העיקרון המוסרי: 'בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן' (בבא קמא צב ב, שמות רבה כ א).
'וידוי הביכורים' מתחיל בהכרת טובה לקב"ה על שגמל לעם ישראל מראשיתו עד הגיעו לארץ, ורק אח"כ ומתוך כך על הטובה שגמל עם הפרט המביא את הביכורים.
בדורנו, דור הגאולה, מתעצם הממד הלאומי של הכרת התודה הכללי. נתקנו בו חגי הודיה לקב"ה, על הקמת המדינה, קיבוץ הגלויות וניסי המלחמות, שלא נהיה כפויי טובה. הציבור כולו מוקיר תודה לקב"ה, כהודאה ציבורית, על חסדיו לכלל ישראל. העם כולו מוקיר תודה, כקולקטיב, לנופלים במערכות ישראל, ב'יום הזכרון לחללי צה"ל', לאלה שבזכות מסירות נפשם וקרבנם, ובס"ד המדינה מתקיימת.
'מזמור לתודה'.
(כי תבא תשעו)
