אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])מבין הפסוקים הרבים והדרמטיים במגילת רות, מושכות את ליבי דווקא שלוש המילים – 'לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?'.
בועז, הגביר החשוב הגדול, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל, מגיע מבית לחם אל השדות הרבים בהם ניצבים הקוצרים שלו, באמצע שיא עונת הקציר.
לבועז יש הרבה משימות על הראש, ודברים רבים לטפל בהם בימים הלחוצים הללו של הקציר. הוא צריך לנהל את כל צוות העובדים הגדול, לפקח ולנהל את כל התהליך- תקציב, תוכנית עבודה, גיוס עובדים, שינוע, מכירות וכו', ולדאוג שכל הפעילות תתבצע על הצד הטוב ביותר גם מבחינת יעילות, גם מבחינה עסקית- כלכלית וגם מבחינה אנושית.
סביר להניח שבועז ואנשי צוותו נערכו זמן רב לקראת עונת הקציר, וההשתלטות על כל השטחים הגדולים.
בשיאו של האירוע, בועז שם לב לפרט לכאורה שולי, שבהחלט יכול היה להתעלם ממנו. הוא שם לב לנערה אחת מבין כל הקוצרים. על פי חז"ל משהו בהתנהלותה ובהתנהגותה משך את עינו וליבו- 'וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?' רש"י- "למי הנערה הזאת- וכי דרכו של בועז לשאול בנשים? אלא דברי צניעות וחכמה ראה בה. שתי שבלים לקטה שלשה אינה לקטה, והיתה מלקטת עומדות מעומד ושוכבות מיושב כדי שלא תשחה".
שלוש המילים הללו- 'לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת', מעידות יותר מכל על גדלותו של האדם הזה.
לכאורה באמת שלבועז יש דברים הרבה יותר חשובים ומהותיים להתעסק בהם ולטפל בהם, מאשר באיזו קוצרת חיטים חדשה ואלמונית ההולכת אחרי הקוצרים.
עצם העובדה שהוא בכלל שם לב אליה היא המעידה על אדם הניחן ברגישות אנושית גבוהה. יכול היה בועז לא לראות בכלל, וגם אם ראה, יכל להתעלם, וגם אם לא רצה להתעלם יכול היה לשלוח אחד מעוזריו לברר מי זו העובדת החדשה.
אבל את כל זה הוא לא עשה. הוא שם לב שיש לו עובדת חדשה, הוא שם לב שמשהו בהליכותיה שונה מקוצרת רגילה, והחליט לעשות מעשה- לברר מי היא, ולאחר מכן, לומר לה מילות עידוד, נחמה, ולהבטיח לה הגנה מפני צרות, תוך פירגון וחיזוק האמונה:
"וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי. עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים… וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו".
גדלותם של אנשים גדולים היא ביכולתם לראות את הפרטים הקטנים. משיח בן דוד בסוף המגילה 'וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד' מגיע מתוך היכולת של בועז לשים לב רגיש לנערה חדשה וצעירה ההולכת ומלקטת אחרי הקוצרים. זו נקודת המפנה והמפתח בסיפור – הרגישות האנושית.
יש במגילת רות – מגילת החסד, רגעי ומעשי חסד גדולים ואצילים.
כל אלו לא היו מתרחשים אלמלי רגע אחד קטן של אדם גדול שבתוך ההמולה הגדולה, והצורך לראות דברים 'בגדול', ידע שיסודות האמונה והחסד נמצאים דווקא בפרטים הקטנים. מתוך ההבנה והרגישות האנושית הזו הוא העיף מבט ובחר לקחת אחריות, ערבות, מעורבות וחסות, ומשם המשיך עד 'יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל'.
(נשא תשע"ט)
