הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')בימי שפוט השופטים ניצב עם ישראל בפני משבר כפול והדבר בא לידי ביטוי בכפל המילים: "ויהי" שפותחות את מגילת רות: "ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ". כלל הוא: "אין 'ויהי' אלא לשון צער" (ב"ר מג, ג). המשבר הראשון היה "רעבון של תורה", ואילו השני: הרעב ללחם (רות רבה, ז). שני המשברים באו לידי מיצוי באישיותו של אלימלך שהיה "מגדולי המדינה" ו"שופט בשופטים", ולכן אמור היה לטפל בשני התחומים, אלא שהוא אכזב קשות, ובחר לדאוג רק לעצמו ולמשפחתו.
באשר למשבר הפיזי, הכלכלי- כשהגיעו שנות הרעב חשש אלימלך שכל ישראל יתדפקו על פתחו בבקשת עזרה, "מה עשה עמד וברח מפניהם". (רו"ר א, ד). באשר למשבר הרוחני- אלימלך היה מסוגל "להזהיר לחטאים לשוב", אולם "לא טרח עצמו בעסקי ציבור" (תנחומא שמיני ט). "גדול הדור היה והיה יכולת בידו למחות ולא מיחה", נאמר בזוהר חדש (עז), וכאשר "ראה שהדין בא לעולם, מיד ברח". אלימלך קרא נכון את המפה, זיהה את המשברים, אך לא עשה דבר לתיקונם.
חז"ל סבורים שהופעת אישיות כאבימלך היוותה סימפטום להלכי הרוח של התקופה, וכי הציבור באותה עת היה ראוי להנהגה קלוקלת שכזו. חכמים אומרים על המילים "שפוט השופטים": "אוי לו לדור ששופט את שופטיו, ואוי לו לדור ששופטיו צריכים להישפט" (רו"ר א). המגילה משקפת אפוא את ההידרדרות שעלולה להתרחש כשמתהווה חוסר אמון של העם בהנהגה, וכשנוצרת אווירה של זלזול הדדי בין העם למנהיגיו ובין המנהיגים לעמם.
אולם המסר של מגילת רות אינו מסתכם בכך. המגילה מביאה אתה בשורה גדולה שאסור להתייאש. כשם שישנן נפילות כך ישנן עליות, וכדברי ר' נחמן: "אם תאמין שיכולים לקלקל – תאמין שיכולים לתקן". התיקון מורגש במציאות החברתית והכלכלית אליה חוזרות נעמי ורות. הבצורת והרעב פסקו זה מכבר, וידיהם של עובדי האדמה עמוסות עבודה. העיר בית לחם ההומה לקראתן מקבלת אותן בחיבה, ובשדות מקיימים את מצוות התורה ושוררת בהן אווירה טובה. דברי הברכה של "כל העם אשר בשער" אל בועז הנושא את רות לאישה, ודברי הנחמה והעידוד של הנשים אל נעמי בסיום המגילה, משקפים אקלים של ידידותיות ותקווה.
כיצד התרחש השינוי? ייתכן שהוא נבע מעלייתה של מנהיגות אחרת שנתנה דוגמא אישית חיובית. בעז, הוא השופט אבצן, לדעת חז"ל, גדול הדור היה, והוא נושא בעול עם הקוצרים בשדה, ישן שם בגורן, נותן מתנות עניים, אהוד על הציבור וגואל את האלמנה הנכריה והעניה כשהוא נושא אותה לאישה. בועז איננו מוכיח בשער, ולכן הוא לא מותח ביקורת על קרוב המשפחה שלא רצה לגאול את רות. דרכו היא לדבוק במידת האמת (רו"ר ז), לשאול שלום כל אדם בשם (ברכות נד, א), להראות דוגמא אישית חיובית ולגלות אכפתיות ואחריות.
בועז המשיך בכך מסורת משפחתית מפוארת, שכן הוא מצאצאי נחשון בן עמינדב (רות ד, כ), שגילה אחריות ומסירות והראה דוגמא אישית כשקפץ למי ים סוף. הוא צאצא אותנטי ליהודה שדבק במידת האמת כשהודה בפני תמר, גילה נאמנות לאחיו כשמנע את הריגת יוסף, נטל על עצמו ערבות לבנימין בפני אביו, יעקב, ושם נפשו בכפו בפני המשנה למלך מצרים כשעמד במילתו והציע להישאר כעבד במקום אחיו הצעיר.
אולם לא צריך להיות גדול הדור ולא מיוחס לגדולים כדי לחולל שינויים. האיש מן השורה, הרחוק מכל מעמד ושררה מסוגל לעשות זאת, ואין דוגמה טובה יותר מזו של רות המואביה. צעירה עניה ונוכריה, שייחוסה נעוץ באומה פסולת חיתון שהגיעה לחברה זרה לארץ ולדת חדשה, והיתה מסוגלת לחולל שינוי לטובה. רות הוציאה מאנשים את הטוב שבהם, וזו בדיוק הנקודה ממנה צומחת המלכות בישראל. נקודת המוצא של מלכות יהודה בבת לוט השוכבת עם אביה, ובתמר השוכבת עם אביה, והיא ממשיכה במואב. אולם מעז יצא מתוק וממרירות יצאה רות שהפכה להיות אימה של מלכות. דומה שאין דוגמא מאלפת מזו לכוחו של כל אדם לחולל שינוי בעולם, כשהוא חרוץ ונחרץ, ומגלה אחריות ונאמנות. הסוף אופטימי של מגילת רות מלמד כי אנשים קטנים מסוגלים לבצע שינויים גדולים, ולהביא גאולה לעולם.
