פה בארץ חמדת אבות

פעמיים מצווה הקב"ה להקים 'מרחב מוגן'. בפעם הראשונה הוא מצווה על נוח להקים תיבה שתגן עליו מפני המבול המתרגש לבוא מבחוץ. זהו מרחב מוגן פיזי שתפקידו להגן מול מים סוערים.
בפעם השנייה הוא מצווה את משה ואת עם ישראל להקים לו משכן, מקום להשראת השכינה. זהו אומנם מרחב מוגן פיזי, אולם מהותו רוחנית. תפקידו יהיה לייצר מרחב תחום בו הקב"ה כביכול יצמצם עצמו וישרה שכינתו.
שני המרחבים המוגנים הללו הם זמניים. אלא שבניגוד לנוח שלאחר המבול, שיצטרך לצאת מן התיבה ולהתנהל במרחב הגדול בחוץ, הרי שעם ישראל בהגיעו לארץ אמנם יזדכה על המשכן המדברי שסיים את תפקידו, אך יצווה לשדרג אותו למבנה קבע בדמות בית המקדש.
פעמים רבות מציאות חיינו מחייבת אותנו כפרטים וכאומה להקים לעצמנו מרחבים מוגנים. פיזיים ורוחניים. אלפי שנות גלות אילצו את היהודים במלאח במרוקו או בשטייטל בפולין להקים מרחבים מוגנים פיזיים ורוחניים, כאלה יכלו לאפשר ולהבטיח המשך קיום יהודי. הסכנות הפיזיות והרוחניות מעולם לא פסקו. התקפות של קוזקים, אינקוויזיטורים ושאר שונאי ישראל למיניהם, כמו גם סכנות התבוללות והיטמעות בסביבה ובמרחב התרבותי, חייבו את העם היהודי להתגונן ולפתח סוגים שונים ומשוכללים של מרחבים מוגנים.
עם זאת, ידענו כל הדרך שהקמת מרחב מוגן זה פתרון זמני וארעי, ולא פתרון אסטרטגי קבוע.
המקום הטבעי של הדג הוא בים הגדול ולא באקווריום, והמקום הטבעי של האדם והעם היהודי הוא בארץ ישראל ולא במלאח או בשטייטל.
האתגר היהודי היה לשאוף ליום בו החיים היהודיים יתנהלו במרחב הפתוח שייהפך למרחב מוגן יהודי.
זה הייעוד הפרטי של כל אדם – להקים לו משכן בלבבו שיהיה חלק ממנו ומזהותו לאן שלא יפנה ובכל מציאות חיים, וזה הייעוד של האומה – להקים ממלכת כוהנים וגוי קדוש בארץ ציון וירושלים, תוך כדי חיים מלאים הכוללים צבא וחקלאות מדע ואומנות.
זה ייעודה האמיתי והמקורי של מדינת ישראל. על כך חלמו דורות, לשם כך לחמו דורות.
אין ייעוד וציווי לחיות לנצח בתיבת נוח. בחלוף המבול יש לצאת החוצה.
אין ייעוד וציווי לחיות במשכן או במקדש. אל המקדש באים רק שלוש פעמים בשנה, ובשאר הזמן חיים חיים טבעיים בחקלאות, במדע, במוזיקה, ובכל תחומי החיים.
כל המציאות הכלל ישראלית צריכה להיות משכן לשכינה, כמו שכל מהותו של האדם היא להיות כלי לשכינה בתוכו בבחינת 'בלבבי משכן אבנה'.
לפעמים אין ברירה והחיים הסוערים בחוץ מחייבים אותנו להיכנס למרחבים מוגנים כדי לשרוד. זה טבעי ולגיטימי, בתנאי שלא נתרגל לאקווריום ונחדל לחלום לשוב לים הגדול.
האנטישמיות הגוברת בעולם, כמו גם ההתבוללות, מבהירה ליהודים כי תפקידה של תיבת נוח הזו בהיסטוריה היהודית הסתיים. אין יותר שום הגנה, פיזית או רוחנית, במרחב ההגנה הגלותי.
מאידך גיסא, מדינת ישראל כשלעצמה עדיין איננה תעודת ביטוח ומרחב מוגן עם אחריות. היא ניסיון ואתגר גדול לדגים לנסות לחיות בים הגדול, אבל כמו כל ניסיון הוא יכול להצליח ויכול גם שלא. פעמיים בעבר הוא לא הצליח לנו, לצערנו.
המשכן ותיבת נוח לא קיימים פיזית אך הם נוכחים ב D. N. A היהודי. היהודי נמצא תמיד במצב הכן להיכנס למרחב המוגן כדי להתגונן מפני הסערה. במקביל לניסיונות הגדולים להקים מדינה וממלכה, אסור שאלו יבואו תוך כדי ויתור על החלום של ייצור מציאות חיים יהודיים טבעיים מלאים פה בארץ חמדת אבות, מקום בו תהא השכינה שורה, מקום בו תפרח שפת התורה.
(תרומה תשעט)