חטא המרגלים נתפס כחטא החמור ביותר, וכניסיון המרחיק לכת, מבין עשרת הניסיונות שבני ישראל ניסו את ה' במדבר:
"וינסו אתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי"(במדבר יד',כב'). ניתן לקבוע זאת, על סמך העונש הכבד ביותר, שנגזר על דור המדבר, בעקבות אי רצונם לעלות לארץ המובטחת:"במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינותם עלי" . עונש זה הושת על בני ישראל, לאחר המתקת העונש היותר כבד, שהקב"ה גזר על המואסים בארץ חמדה: "אכנו בדבר ואורישנו ואעשך אתך לגוי גדול ועצום ממנו". המתקת העונש הייתה פרי תחנוניו של משה: "סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה". במקום כליה מיידית, באה כליה מתמשכת לאורך ארבעים שנה:"במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה וידעתם את תנועתי"(שם יד', כט'-לד'). בפועל, כל יוצאי מצרים מבן עשרים שנה ומעלה מתו במדבר, ולא זכו להיכנס לארץ ישראל, זולתי יהושע בן נון וכלב בן יפונה.
מדוע נחשב חטא המרגלים לחמור שבחטאי עם ישראל במדבר? מדוע נענשו בני ישראל בגין ההסתה על ידי המרגלים – נשיאי השבטים, אנשים ראשי בני ישראל ? מה ניתן ללמוד מפרשת המרגלים על מקרים דומים בהיסטוריה של עם ישראל?
הפרשנים רואים בסירובם לעלות לארץ המובטחת, פגיעה ישירה בקב"ה כמי שהבטיח את הארץ הזאת לאבות האומה ולבניהם אחריהם. לעם ישראל הובטח לצאת ממצרים, בארבע לשונות הגאולה: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ולקחתי אתכם לי לעם"(שמות ו',ו'-ז'). הבטחות אלה קוימו במלואם.
סירובם להיכנס לארץ המובטחת, ביטא חוסר אמונה, שהקב"ה מסוגל להכניסם לארץ, ולקיים את הלשון החמישית כפי שהובטח להם:"והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב מורשה אני ה' "(שם ח'). הדרישה: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", הוסיפה חטא על פשע. היא פגעה באתוס של עם ישראל: "זכר ליציאת מצרים", על כל המשתמע מכך. דרישה זאת הייתה נדבך נוסף, לטיעונים זהים בתלונות קודמות: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים" (שם יד',יא') – על ים סוף, "למה זה העליתנו ממצרים להמית אתי ואת בני ואת מקני בצמא"( שם יז',ג') – ברפידים, "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם"(במדבר יא',ה') – בקברות התאוה. השילוב של אי רצונם לעלות לארץ ישראל, והגעגועים לגלות מצרים, מהווה את ההוכחה שאין דור זה ראוי להיכנס לארץ ישראל. ארבעים שנות הנדודים במדבר הכשירו דור חדש, שהיה ראוי לקיום ההבטחה העולה מהלשון החמישית: "והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה"(שם יד',לא').
דברי ההסתה של המרגלים, נפלו על אוזניים קשובות של בני ישראל. הם לא רצו להקשיב לטיעונים של יהושע וכלב, ובקשו לרגום אותם באבנים. טיעוניהם של השניים, לא עלו בקנה אחד עם השקפתם, שהישיבה בגלות מצרים על כל התלאות שבה, עדיפה על העלייה לארץ ישראל.
חז"ל נתנו ביטוי לחשיבות העלייה לארץ ישראל והישיבה בה: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. כל הדר בארץ ישראל, דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ, דומה כמי שאין לו אלוה. כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שקיבל עליו מלכות שמים. א"ר אליעזר כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון".
לאחר כיבוש הארץ וכינון מלכות ישראל, באה תקופת השפל ביחס בין עם ישראל לקב"ה, ומפני חטאינו גלינו מארצנו פעמיים: גלות לאשור ובבל וחורבן בית ראשון, וגלות לרומא ושאר ארצות תבל וחורבן בית שני.
הקב"ה שמר את הברית שכרת עמנו בארץ מואב, לפני כניסת בני ישראל לארץ כנען: "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת
בקלו", ובתמורה: "ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה. והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשת" (דברים ל',ב'-ה'). כחמישים שנה לאחר גלות יהודה הראשונה, באה הצהרת כורש מלך פרס והתיר לגולי עם ישראל לשוב לארצם, ולבנות בה את בית המקדש: "כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוקי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלוקיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה. וכל הנשאר מכל המקומות אשר הוא גר שם ינשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם הנדבה לבית האלוקים אשר בירושלים"
( עזרא א',ב'-ד'). זרובבל בשלב הראשון, ועזרא ונחמיה בשלב השני, נהגו כיהושע וכלב והטיפו לעליה לארץ ישראל. יחד אתם עלו כחמישים אלף גולים בלבד. רוב מנהיגי קהילות הגולים, נהגו מנהג המרגלים, וביקשו לא לעלות לארץ ישראל. ביחד עם השכבות המבוססות כלכלית ואינטלקטואלית, הם העדיפו לשלוח כסף, זהב ושאר מיני נדבה לבית האלוקים אשר בירושלים, ולא לעלות אליה. לאחר תקופת תור הזהב של יהדות בבל, גולה זאת נמוגה אל נבכי ההיסטוריה.
כאלף ושמונה מאות שנה לאחר הגלות השנייה, באה ההצהרה של ג'יימס בלפור, שר החוץ הבריטי, נציג המעצמה ששלטה באזור, והתירה לכל הגולים היהודים מכל ארצות פזוריהם, לשוב למולדתם: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה ותעשה את מיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו". רבים מרבני וממנהיגי הקהילות נהגו מנהג מרגלים. חלקם הסיתו כנגד העליה, וחלקם לא עודדו לעלות לארץ ישראל, כשבאה שעת רצון. היו כמובן מנהיגים ורבנים שדחפו לעלות ולהתיישב בארץ אבותינו. בין אלה שנהגו מנהג יהושע וכלב, היה הרב קוק זצ"ל. בקריאה נרגשת לבני התפוצות הוא ביקש:"בואו לארץ ישראל נקרא בקול קורע כל קירות לב . קול ה' קורא לנו ידו נטויה עלינו, רוחו אשר בלבבנו הוא מקבץ אותנו ומכריח אותנו לקרוא בקול גדול, אדיר ונורא – לארץ ישראל ! ". מעטים מדי נענו לקריאת הרב קוק זצ"ל וחבריו לדרך, ועלו לארץ ישראל. הרוב הגדול של גולי אירופה נשארו בארצות פזוריהם, והושמדו בשואה הנוראה.
בעל עקידת יצחק (פר' שלח) כותב: "חטא המרגלים נמשך בכל הדורות. מיאוס הארץ הוא הענין אשר עמד עלינו לכלותנו בכל הדורות, ובעבורו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין שום מבוא לשוב אל שלמותנו כי אם בשובנו אליה".
לעולם ועד תישאר פתוחה השאלה: איך הייתה נראית ההיסטוריה של עם ישראל, אילו קיימנו במלואם את דברי בעל עקידת יצחק, בתקופת בני ישראל במדבר, בניגוד לעצת המרגלים , בתקופת שיבת ציון הראשונה, כשכל הגולה הייתה עולה עם עזרא ונחמיה, ובתקופת שיבת ציון השנייה, כשכל יהודי התפוצות היו נענים לקריאתו של הרב קוק זצ"ל וההולכים בדרכו. אולי היה נחסך מעם ישראל חורבן בית שני, ואולי גם השואה האיומה ?!
(שלח תשסט)
העליה לארץ ישראל
השארת תגובה