מוכרחים להיות שמח?

תחושת החיסרון קיימת כנתון אינהרנטי באדם באשר הוא, ללא שום קשר למציאות אותה הוא חווה

הטיעון ו/או הדיסונאנס בלתי נתפסים. את רשימת הצרות שיבואו עלינו (חלילה) מנמקת התורה כך: "תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת ־ ה' אֱ-לֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל" (דברים כח, מז).

"אשר לא עבדת" – לשון עבר. האם מדובר על עונש בהווה בשל אי שמחתנו בעבר? מי אלו שלא שמחו? מדוע לא שמחו? ומדוע אנו נשפטים בשל כך?

כדי לנסות להתמודד עם שאלות אלה אני נזקק למימרא המפורסמת המיוחסת לאבן עזרא או לידעיה הפניני: "עבר אין, העתיד עדיין, וההווה כהרף עין, דאגה מנין"? נדמה, כי היהדות חיה בין העבר לעתיד וללא הווה! אנו עוסקים בזיכרונות העבר מצד אחד ובתקוות לעתיד מצד שני. יציאת מצרים ומשיח.

ברם, מהי שמחה והיכן היא משתלבת בלו"ז של חיינו בהווה? אוסיף ואשאל, האם השמחה היא מכשיר לקיום המצוות או מצווה בפני עצמה? ובעיקר, כמוצג לעיל, מה פשר הפער שבין המעשה (אי עבודת השם בשמחה) לבין העונשים החמורים שהושתו עלינו?

התשובה לשאלות אלו נמצאת בפילוסופיית הביטוי השגור בפי כל יהודי המשיב לשאלה מה שלומך? במילים 'האלמותיות'– 'יהיה טוב'! צמד המלים 'יהיה טוב' הנאמר כברכה שבשגרה, אינו ברכה כלל וכלל. הוא מבטא ייאוש בשל התעלמותו ממצב ההווה, שבו ורק בו, מצויה שמחה אמיתית, קיומית. זאת משום שהשמחה אינה קשורה במהותה לרכישה או להישג של משהו מעולמנו, היא מהווה ביטוי לשלמות פנימית של האדם. השמחה הינה הפרשנות האמיתית והפנימית שלנו למציאות אותה אנו חווים, והנטייה אליה הינה טבעית לאדם.

העצבות, הייאוש והדיכאון  נובעים מכך שאדם מזהה פער בלתי נסבל מבחינתו בין מצבו הקיומי לבין המצב בו היה רוצה להיות. דא- עקא, פער כזה היה, הווה, ויהיה תמיד. תחושת החיסרון קיימת כנתון אינהרנטי באדם באשר הוא, ללא שום קשר למציאות אותה הוא חווה. האדם נברא 'אפוי למחצה', בריאתו טרם הושלמה והוא אמור לעמול קשה על השלמתה.

זהו מקור החיסרון המצוי בנשמתו. מאידך גיסא, כח זה הוא הוא הכוח הדוחף אותו ליצור, להשלים, לכבוש, להתקדם ולשאוף גבוה יותר. זה יתרון עצום המגדיר אותנו כ'נזר הבריאה' אולם בפרשנות שגויה, הוא עלול להצטייר כמקור לכל בעיותינו בשל החיסרון אותו אנו חווים באופן מתמיד.

השמחה הינה הפתרון למצב קיומי זה. השמחה היא מעשה ההשלמה עצמו ולכן היא מהווה תנאי יסודי לקיום המצוות כולן. יותר מזה, היא מהווה מצווה בפני עצמה. היא זו המאפשרת את התפתחות האדם בכל התחומים הגשמיים והרוחניים כאחד.

אם אנו מאמינים בהנחת היסוד האקסיומטית  שלפיה ברא הא-ל את העולם כדי להיטיב עם בריותיו, שומה עלינו להגיע להכרה כי מה שכל אחד מאיתנו מקבל בכל עת הוא המינון הנכון המאפשר לנו לשמוח. "והיית אך שמח" הינה דרגה גבוהה יותר מ"ושמחת". הוראה זו מבקשת מכל אחד מאיתנו להפוך תכונה זו לחלק מאופיינו. אנו מצווים להיות במצב קיומי ומתמיד של שמחה (=אך שמח) ולא רק באירוע ספורדי. כיצד משיגים זאת? התשובה הינה- להיות עשיר מאוד! אבל, איזהו עשיר? השמח בחלקו.

(כי תבוא תשפ"ג)