תודה לאומית

התודה הפרטית של הבאת הביכורים משתלבת בתודה הלאומית

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ… וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ… וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" [כו' א-יא]. עיקרה של פרשת הבאת הביכורים הוא חינוך להכרת הטוב. תודה פרטית ותודה לאומית לה' על כל הטוב שעשה לעמנו. בעל 'עקידת יצחק' מגדיר זאת במדויק: "לפי שעיקר קבלת האלוקות הוא… במה שיכיר האדם שממנו באות כל הטובות כולן ושכוחו וגבורתו לא עשו לו את כל החיל בשום פנים…והמחשבה בחילוף זה היא פריקת עול ומורא שמים מעליו…".

התודה והכרת הטוב מופיעות כמה פעמים בתורה, כמו ברכת המזון, מצוות זכירת עמלק, ועוד. ללמדנו, כי לצד התודה יש לאמץ את מידת הענווה. כפי שכותב הרמב"ם: "אבל מקרא ביכורים יש בו מידת הענווה גם כן, שלוקח סל על כתפיו ומודיע חסדי ה' וגמולותיו" [מורה נבוכים ג'-לט].

התודה הפרטית של הבאת הביכורים משתלבת בתודה הלאומית. זה לא רק האדם הפרטי שהגיע לארץ והצליח בהפרחת שדותיו. מדובר בהצלה לאומית שהאדם הפרטי הוא חלק ממנה.

תודה לאומית ענקית מגיעה לחסידי אומות העולם, שהצילו יהודים בתקופת השואה. עמדה חשובה זו אומצה בידי מדינת ישראל באמצעות מוסד 'יד ושם'. בשנת 1953 נחקק חוק זיכרון השואה והגבורה ובמסגרתו קיבל יד ושם סמכות להעניק את תואר 'חסיד אומות העולם' ללא יהודים שחרפו נפשם למען הצלת יהודים בתקופת השואה.

מוסד יד ושם קבע כמה כללים להענקת התואר. א. הצלת יהודי אחד או יותר ממוות. ב. המצילים היו בסכנת חיים. ג. המניע הראשוני להצלה לא היה רווח כספי או תגמול אחר, כמו אימוץ ילדים, או המרת דתם לנצרות. ד. יש ראיות ו\או עדויות חד-משמעיות להצלה ולנסיבותיה.

אחד מהמצילים המדהימים היה יונאס פאולאביציוס מליטא. יונאס רכש חלקת אדמה על שפת הנהר ניימן ושם בנה את ביתו. למחייתו התפרנס כנגר. מדי פעם נהג לשוט בסירתו בנהר עתיר המים. באוגוסט 1944 בעודו משייט בנהר, הבחין במרים קריקנובסקי הצועדת על שפת הנהר, תוך שהיא מביטה בחשש ימינה ושמאלה. יונאס הבין מיד כי מדובר בפליטה. הוא פנה אליה והציע את עזרתו. מרים, שזה עתה חמקה מהטרנספורט למחנה השמדה, הלכה אחריו, לא בלי חשש. הוא הוביל אותה לביתו ושם הזמין אותה לסעוד עם משפחתו. בסיום הסעודה, הרים פתח נסתר ברצפה והוביל את מרים לאורך פרוזדור חשוך וארוך. מרים חששה אך לא אמרה מילה. בקצה המסדרון ראתה אור וכמה דמויות. היו אלה כמה יהודים אחרים שברחו מגטו קוֹבְנָה. השאלה הראשונה ששאלו את מרים הייתה: מה עלה בגורלו של הגטו. מרים פרצה בבכי וסיפרה לנוכחים כי כמעט חודש עבר מאז חיסלו הגרמנים את הגטו. אלפי יהודים ברחו ליערות ורובם נתפסו בידי הרוצחים. היא עצמה נדדה מדי יום למקום אחר עד שגילה אותה יונאס על שפת הנהר.

איש צדיק זה, הציל לא פחות מ-12 יהודים ועוד שני שבויי מלחמה רוסיים. כל בוקר הביא להם לחם ומים ומדי כמה ימים הגניב אותם לביתו להתרחץ. יונאס חשש לחיי בתו ושכר עבורה חדר בקובנה, על מנת להציל את חייה למקרה שהוא ורעייתו ייתפסו.

כמה שנים לאחר השחרור רצחו אותו לאומנים ליטאים אנטישמים. אנשי יד ושם והניצולים חיפשו אותו ואת בני משפחתו. לאחר מאמצים רבים הצליחו לאתר את בני משפחתו, שסייעו ליונאס במעשי ההצלה. בשנת 1983 העניקו להם את אות חסידי אומות העולם.

עד כה העניק יד ושם כ-28,000 תעודות כאלה. לגבי חלק מהן נוצרה מחלוקת ציבורית כמו במקרה של התעשיין הגרמני אוסקאר שינדלר. שינדלר פעל והציל כ-1,200 יהודים שעבדו במפעליו. עם זאת, קמה התנגדות להענקת תואר חסיד אומות העולם לשינדלר משתי סיבות. האחת, הוא השתלט על מפעלים שהיו קודם לכן בבעלות יהודית, והבעלים פעלו נגד הענקת התואר לשינדלר. ב. בתחילת הדרך נראה היה כי שינדלר פעל מתוך מטרה כלכלית. אלא שעדויותיהם של הניצולים  והעובדה כי סיכן את חייו יותר מפעם אחת במאבק מול הנאצים להצלתם, הכריעו את הכף לטובתו. הענקת 'אות חסיד אומות העולם' היא התודה הלאומית לאותם מעטים שהיו האור בחשכת ימי השואה.

Yaakovspok1@gmail.com

(כי תבוא תשפ"ג)