כל הפוסטים של פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)

אחד המאפיינים הבולטים של סיפור יציאת מצרים הוא ההַכָלָה, לא ההַדָרָה, של כל בני ישראל תחת כנפיה של עבודת ה'.

התיאור המרתק של פרשיות יציאת מצרים מתאר את תהליך הפיכתם של מנהיגי העם, משה ואהרן, בצו הקב"ה, ממנהיגים רציונליים, שהגיעו

"בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים", אמרו חכמים (סוטה יא, ע"ב), וביקשו להוסיף על פשוטו של מקרא בתארם את מעשי

בעיני מי שאינו מורגל בתורה, עשויה פרשת פקודי להידמות לדו"ח ארכני וטרחני של רואה חשבון, מאזן רווח והפסד. לאורך עשרות

משכן ה' אינו מועדון חברים סגור. בניגוד למקדשים בדתות אחרות, שרק אנשי העילית מורשים להיות שותפים לבנייתם ולאחר מכן לבוא

מעשה העגל הוא לא ספק אחד האירועים הטראומטיים שנצרבו בתודעה הלאומית היהודית. התיאור שמופיע בתורה נע בין שתי זירות: מצד

פרשת תרומה, וחברותיה פרשיות תצווה, ויקהל ופקודי, הם אחד הפרקים המאתגרים ביותר בתורה. בצד המטרה הנשגבת של בניית משכן והשראת

סמיכות הפרשיות בין מתן תורה ועשרת הדיברות – ה"כללים הגדולים" שבפרשת יתרו, לבין שלל הפרטים וריבוי הנורמות שבפרשת משפטים, הביאה

ראשיתה של פרשת יתרו פותחת בתיאור תכונתו המיוחדת של יתרו, יכולת השמיעה: "וישמע יתרו". המדרש, ורש"י בעקבותיו, תוהים על פשרה

בתדמיתם של רבים נתפסים בני דור המדבר כדור של בני עליה. חלק מכך נזקף למדרשי חז"ל המספרים בשבחם, ומעלים אותם