קהילה וקהל – בסוד היחיד והיחיד

הקהילה הייתה לאחד מסממני ההיכר הבולטים ביותר של יהודים בכל ארצות פזוריהם. היהודי מעולם לא ראה את פסגת שאיפותיו ברובינזון קרוזו, החי על אי, בודד במועדיו (ואפילו הוא נזקק לחברתו של ששת), מנסה לפלס את דרכו בשבילי החיים באופן עצמאי.
ליהודים, הקהילה אינה בררת מחדל אלא משאת נפש. קבוצה מגובשת של אנשים, שגם אם היו מתי מעט מבחינה מספרית, מוקפת בים של "זרים", סיגלה לעצמה אורח חיים ייחודי, הקימה מוסדות משותפים, וקיימה ערבות הדדית בין חבריה שהייתה לאות ומופת.
הדגשת ה'קהילתיות' באה לביטוי בולט גם בבניית המשכן. התורה מסתייגת מתרומת ענק, של עשיר רב פעלים, ששמו מונצח על גבי שלט גדול בכניסה לבניין, ומבכרת על פניו מפעל משותף של בני העם כולו.
כבר הציווי הראשוני, מעיד על מטרה זו: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה… מאת כל איש אשר ידבנו לבו… העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". כולם, עשירים ועניים, אנשים נשים וטף מצווים ליטול חלק בבניית מקדש.
מסיבה זו, אין זה מפליא, שעם סיום המלאכה, "מקהיל" משה את "כל עדת בני ישראל", וכפי שמדגיש הרמב"ן על אתר: "ויקהל משה – יכלול כל עדת בני ישראל, האנשים והנשים, כי כולם התנדבו במלאכת המשכן". משכן יהודי אינו מקום ליחידי סגולה בלבד, לכמרים יחידי סגולה ונזירים פרושים ומורמים מעם, אלא בית לעם כולו.
כך לשעה, וכך לדורות. הפועל "ויקהל משה", מתורגם בידי אונקלוס למונח שהיה אף הוא ל"סמלן המסחרי" של קהילות ישראל בכל הדורות: "וכנש משה". המשכן הוא "בית כנסת", מקום התכנסות לא רק במובן הפיזי, אלא במישור הערכי והרוחני. התכנסות קהילתית של אנשים לעבודת ה', לשם גיבוש חברתי, ערכי ורוחני, לשם מטרה נעלה.
אחד ההוגים המודרניים שהדגיש פעם אחר פעם את רעיון ה'קהילתנות', היה הגרי"ד סולובייצ'יק, שבימים אלה יצא לאור בעברית ספר נוסף מכתביו, "איש על העדה" (בעריכת הרב נתנאל הלפגוט ובתרגום חלקיו האנגליים בידיו האמונות של פרופ' אביגדור שנאן), שכולל אגרות מרתקות, ראיונות והצהרות שנתן "הרב", מנהיגה הבלתי מעורער של האורתודוקסיה האמריקנית במאה החולפת.
בין השאר, מתמודד "הרב" עם שאלות שניצבות לפתחה של קהילה יהודית מודרנית, בין במרחב המצומצם (כגון תפילה בבית כנסת שמתקיימת בו ישיבה מעורבת), ובין במרחב היהודי הגדול יותר (כגון סוגיית "מיהו יהודי" והיחס לרבנות הראשית לישראל).
במאמרים נוספים (שמקצתם הועתקו עלי כתב מדברים שאמר על פה), נותן הגרי"ד סולובייצ'יק ביטוי לכך שבית הכנסת בימינו אינו המוסד הפופולארי ביותר בקהילה היהודית, גם הדתית.
הציבור הרחב, לרבות שומרי המצוות שבו, אינו נוטה תמיד לבית הכנסת חיבה יתירה. לתופעה זו סיבות רבות: הסלידה המודרנית מממסדים למיניהם; העדפת המחויבות למדינה על פני המחויבות לקהילה הקטנה, המצומצמת; ויתר הטקסיות, הארכנות והטרחונות, שנהוגים בחלק מבתי הכנסת, בעיקר בחו"ל (אך גם בארץ) ומבריחים קהל צעיר המחפש רגש וספונטניות בעבודת ה', ולא תפילה טקסית, קרה ומנוכרת.
כדרכו, "הרב" אינו אומר נואש, אלא מבקש להחיות מחדש את רעיון ה"קהילה" ולתת טעם בבית הכנסת. הוא מדגיש את מקומו המרכזי של בית הכנסת בשימור הזהות היהודית גם בגלות בת אלפיים שנה, וקורא להתחדשותו. לאו דווקא במובן הפיזי (של בניית היכלות שיש מפוארים) והטקסי, אלא יותר במובן הערכי, האידיאלי, של יצירת "מעון", מקום בו ירגיש אדם "בבית", במפגש הקבע שלו עם בורא עולם, ועם בני קהילתו.
הקהילה המודרנית מציבה לפנינו אתגרים גדולים. בראש ובראשונה, בשל השינוי המהיר בניעותה ובמבנה שלה. לא מדובר עוד רק בבניין קפוא, במסגרת גיאוגראפית, שאליה מתנקזים כל בני הקהילה במועדים מסוימים, אלא ביצירה דינאמית של קהילות חובקות עולם, הרבה פעמים וירטואליות, שהאינטרנט והפייסבוק הן רק ביטויים חיצוניים שלהן.
לצד חסרונותיה של קהילה נטולת פנים מעין זו, יש לה גם יתרונות עצומים. אלה עשויים להיהפך מנוף להתחדשות יהודית קהילתית אדירה, אם אך ידעו מנהיגיה לנצלה למטרות ערכיות.
מורשת העבר, לצד מטרות ההווה ואתגרי העתיד, המשותפים לכל בני הקהילה, עשויים ליצור – ואף יוצרים בפועל – קהילתנות חדשה בעלת פוטנציאל אדיר. הברית, הסולידריות והערבות ההדדית, הם ערכים שלא רק שלא נס ליחם במציאות המודרנית, אלא שהצורך בהם אף התחזק.
"משעה שהכרת ב'אתה' והזמנת אותו להצטרף לקהילה, מיד נטלת אחריות כלפיו. הכרה=התחייבות", כותב הרב סולובייצ'יק. והוא מוסיף ומדגיש: " 'כנסת ישראל' אינה מתבטאת רק בקהילה היהודית בת ימינו (שלדאבון לב הולכת ומצטמקת ורע לה), אלא חובקת בזרועותיה הן את קהילות העבר, הן את קהילות העתיד, דורות שטרם באו לעולם. מחויבותנו לחיזוקה אינה צופה אפוא פני הווה בלבד, אלא אחוזה ודבוקה גם בעבר, גם בשעתיד לבוא. וכדברי הרב: "העבר טרם חלף, העתיד כבר הינו. ואנו העשרה, המניין, ההווה, כורכים יחדיו עבר ועתיד. בית הכנסת בית התפילה הוא, בהיותו מעונה של כנסת ישראל הגדולה, ומתוך כך אף מעונו של הקב"ה הפוגש בכנסת ישראל".
(ויקהל תשעא)