הרחק מההמון המתהולל

חטא העגל צרוב בהיסטוריה היהודית כאחת הטראומות הקשות ביותר. במשך שנות דור, יש לו "תשלומין", ואסונות רבים שפקדו את העם היהודי במהלך השנים נזקפים ל"זכותו", או שמא מדויק יותר לחובתו של מעשה העגל.
בדומה למי מריבה, גם בעניינו של חטא העגל נחלקו חכמי ישראל במהותו של החטא (ראו בהרחבה בעיוניה של נחמה ליבוביץ לספר שמות, עמ' 400-395). האם עיקרו היה בעשיית עגל לעבודה זרה ממש, או שמא רק בדרישה ל"מתווך" שיקשר בין העם והקב"ה? האם חוסר היכולת להמתין מעט לבואו של משה רבנו, "וירא העם כי בשש משה", הוא שגרם, או שמא ההתגוששות וההתגודדות של ההמון המתהולל, ערב רב שהיה מוכן לסגוד ולהשתחוות ל"עגל הזהב", מודל שבתרגום לשפת ימינו ניתן להמירו בתרבות המותגים, הצריכה והצריחה החלולים, בסגידה לחומרנות המכוסה באדרות זהב וכסף שמאחוריהן אין ולא כלום?
מוכנות העם להמיר באחת, ללא ניד עפעף, את מנהיגו הנערץ, שהובילו מעבדות לחירות, בדרך הקשה והמסוכנת, באליל זהב חלול ובוהק, היא חטא לא פחות חמור. תנועת שבשבת זו, הנעה עם כל רוח מצויה, מאפיינת המון עם, ההולך שבי אחר מנהיגות חלולה וסיסמאות נבובות.
רצונו התמידי של ההמון לבחור לו מנהיג "אחר", לא נעלם גם בימינו. בהקשר זה, נזכרתי במנהיגה המיתולוגי של המפד"ל, ד"ר יוסף בורג, שנאלץ כרבים מעמיתיו בני הדור הראשון לעמוד בפרץ מול נחשולי צעירים שביקשו להחליפו במנהיגות "אחרת". בקשה שכמובן עטתה על עצמה מחלצות אידיאולוגיות, בדמות הצורך במנהיגות "צעירה יותר, רעננה יותר".
באחת ההזדמנויות, כשנתבקש ד"ר בורג להסביר את פשר התופעה, סיפר את הסיפור היהודי הקלאסי על ההוא שבא לרב ובפיו דרישה חד משמעית: מבקש הוא לגרש את אשתו. "האם אתה רוצה אישה יפה יותר?", הקשה הרב. "מה פתאם?", השיב היהודי, "אין כמוה יפה בכל הארץ". "האם אתה רוצה אישה עשירה יותר?", המשיך הרב להקשות. "מה פתאם? אביה עשיר כקורח". "האם אתה רוצה אישה טובה יותר?", "מה פתאם? אין חכמה ובעלת מידות כמותה". "אם כך", לא התאפק הרב ושאל, "מה אתה רוצה?". "אן אנדערע, אישה אחרת", השיב היהודי, "אישה אחרת אני רוצה…."
הדשא של השכן ירוק יותר, והמנהיג של השכן מוצלח יותר. ההערצה למנהיג שסוחף את העם, בכוח דיבורו או מעשיו, עלולה להתחלף בן רגע בשנאה עזה, במשטמה חסרת גבולות. "כי זה", אומר העם בלשון מזלזלת, "כי זה משה האיש, אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו".
"משה האיש", המנהיג הגדול והדגול, שניכר באנושיותו, בהצלת עשוק מיד עושקו, ביכולתו לרעות את הצאן גם במדבר ולגלות חמלה גם כלפי השה הבודד, האובד, משה "הענו מכל האדם", נמחק ברגע אחד מתודעת ההמון המתהולל.
מקצת הפרשנים פירשו שהעם חשש שמשה מת, ואילו אחרים מפרשים שהעם חשב שמשה היה "מלאך" ממש.
בין כך ובין כך, שתי הגישות, "הריגת" המנהיג וקבורתו בעודו בחיים, או הפיכתו ל"מלאך", הערצה עיוורת, נטולת ביקורת ועטוית דמיונות שווא, פסולות בתכלית, וסופן רע ומר. כגודל הנסיקה, כך עוצמת הנפילה. "ואילו היו מתנהגים במדבר בדרך הטבע, לא היו נבוכים גם אם היה מת משה, שהרי כבר הראו לדעת בעת מלחמת עמלק שהקב"ה בקרב ישראל" (הנצי"ב, "העמק דבר").
לא רק ה"מה", אלא גם ה"איך", מובלטים בחטא העגל. לצד הכמיהה הגדולה ל"עשיית אלוהים", שבגינה היו מוכנים ישראל לתת את כל כספם וזהבם, שררה ביניהם, בה בעת, אווירה של קלות דעת והיתול.
"ויעלו עולות, ויגישו שלמים, וישב העם לאכול ושתו, ויקומו לצחק". העיקר היה לטפל, והטפל לעיקר. בשיאו של מעמד רוחני כביכול, ממיר העם את העולות והשלמים בן רגע בזלילה, סביאה, היתול וצחוק (בין אם נקבלו כפשוטו, כקלות דעת, ובין אם נקבל את פירושם של חז"ל, ורש"י בעקבותיהם, הרואים במונח זה מונח נרדף לגילוי עריות ושפיכות דמים, "בנות הלוויה" הקבועות של עבודה זרה).
הנצי"ב תולה במעשי העם חטא נוסף שהֵדיו, כך דומה, נשמעים לרוב גם בימינו: הקלות הבלתי נסבלת של עבודת השם.
אנשים תמימים, לרוב ריקנים מתורה, סבורים שדי להגיע למדרגות הגבוהות ביותר של עבודת השם באמצעות כמה סממני אינסטנט: כיפת צמר גדולה, פתילי תכלת היורדים עד הקרקע, הא ותו לא. לצדם, סבורים חוטאים רבים שיכולים הם לכפר על מעשי העוול שכרוכים בעקביהם באמצעות מתן תרומה נדיבה, מתת כסף לבית כנסת או לאחד ה"קדושים". כשותפים למעשי רצח וגניבה, גילוי עריות ועושק דלים, מבקשים הם לנקות את מצפונם באמצעות ביקור במקומות קדושים, השתטחות על קברי צדיקים, או תרומה למוסד תורני.
"כפרת אינסטנט", כביכול, מלווה לרוב ב"עולות וזבחים", וסופה, דקות לאחר מכן, באכילה ושתייה (כשה"עולות והזבחים" מתערבבים בריח המנגל והשיפודים הנצלים בסמוך) ובמסיבות ידוענים.
"ויקומו לצחק", מורה אותנו הנצי"ב, "בשמחה רבה שנפטרו מהשגחת הקב"ה, שהוא מגיע על ידי תורה ועבודה דווקא".
העם התיימר "לעשות לו אלהים", אלוהים חדשים שלא שערום אבותיהם, שאינם דורשים יגיעה ולימוד אלא פסל זהב, אלהים לנצח, "מן המוכן".
אכן, עבודת השם אינה "הוקוס פוקוס", העשויה מנזמי זהב וכסף, או בנויה על אדני "עגל זהב" בדמות תרומה חד פעמית, מלבינת מצפון ומכבסת כתמים. עבודת השם דורשת עמל רב, מתמיד. גם תורה, גם עבודה. הניסיון להמירן בהשתחוואה חד פעמית ובריקודים לעגל, הם חטא בל יכופר, שרושמו ניכר גם בימים ההם, גם בזמן הזה.
(כי תשא תשע)