פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פסוקי התורה צופנים בחובם קודים שונים שמאחוריהם מסתתרים עולמות שלמים. אחד הצפנים החוזרים ונשנים בפרשיות ספר הגאולה, ספר שמות, הוא תיאור שמדגיש לכאורה דווקא את מוגבלותו של משה רבנו. כבר בהטלת המשימה על שכמו, לאחר המופתים שנועדו לחזק את שליחותו, מצטדק משה: "לא איש דברים אנכי, גם מתמול, גם משלשום, גם מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (ד, י). בתגובה, משיבו הקב"ה: "מי שם פה לאדם, או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור, הלא אנכי ה', ועתה לך, ואנכי אהיה עם פיך, והוריתיך אשר תדבר" (שם, יא-יב).
מפרשי המקרא התחבטו בפירוש "כבדות פה" זו, וניסו לבאר מה בין "כבד פה" ו"כבד לשון". יש מהם, דוגמת רש"י, שהבינו דברים כפשוטם, שאכן מדובר במום פיזי, שהביא את משה לדבר "בכבדות", היינו: לגמגם. פירוש זה מסתבר גם לאור ציון "משפחת" בעלי המומים הפיזיים בפסוק העוקב: אילם, חרש ועיוור.
לעומתם, פירשו פרשנים אחרים "כבדות פה" זו לא כמום פיזי, אלא כקושי רטורי ותקשורתי. כך, למשל, פירשו בעלי התוספות בעקבות המדרש: "לא איש דברים אנכי – אמר משה: שלוחי אומות העולם יודעים שבעים לשון, ואני אפילו שלי – אינני יודע לדבר".
הדגשה זו חוזרת ונשנית בפרשת וארא. הקב"ה מצווה את משה "בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו" ותגובת משה: "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים" (ו, יא-יב). ושמא תאמר שהמסר לא נקלט, שב הקב,ה ומצווה את משה בפעם השלישית: "דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך", ואף כאן שב משה ופורט את מומיו: "ויאמר משה לפני ה', הן אני ערל שפתים, ואיך ישמע אלי פרעה?" (ו, כט-ל). בדומה ל"כבד פה", גם בשני פסוקים אלה תרגם אונקלוס ערלות שפתיים זו כ"יקיר ממללן", דיבור כבד.
מדוע מדגיש הכתוב תכונה זו, ומה פשרה? הסבר אפשרי אחד הוא שהתורה מבקשת ללמדנו כי גם אדם עם מוגבלות – ראוי לתפוס מקום של כבוד בחברה, לא רק ברשות היחיד אלא גם ברשות הרבים.
בניגוד לתכונה האנושית הנפוצה (ששורשיה, כך מסתבר, עמוקים בכל התרבויות, והדיה נשמעים היטב מדפי ההיסטוריה) המדירה אילמים, חרשים ועיוורים מן השורות הראשונות, מבקשת להסתירם ודוחקת אותם לשוליים, מציבה התורה את כבד הפה דווקא בקדמת הבמה.
עיון בתורה מלמד שלא רק משה רבנו, אלא גם אבות האומה ומנהיגיה, הן אלה שקדמו למשה, הן אלה שבאו לאחריו, מתוארים כבעלי מוגבלות: יצחק אבינו לקה בעיוורון, יעקב אבינו היה פיסח ולקה ברגלו ושמשון, כך לפי מסורת חז"ל, היה חיגר בשתי רגליו. יתר על כן: לדברי המדרש, רבים מבני דור מצרים לקו בנכות פיזית בגלל העבדות. התורה אינה מתעלמת אפוא מבעלי המוגבלות, אלא מציבה את חלקם במרכז.
הסבר שני, המשתלב עם הראשון, נועד להבליט שבעולמה של תורת ישראל, לא המדרש-הדיבור החלול והעקָר הוא עיקר, אלא המעשה. בשונה מאומות העולם, שבלעם מנהיגם – עיקר כוחו בפה הוא, מציעה כאן התורה מודל חלופי, שונה בתכלית, שלפיו תוכן הדברים והמסר שהנושאים הם בכנפיהם עיקר, ולא צורתם החיצונית או הברק הרטורי שעולה מהם.
בדומה לשיטות משפט אחרות, מלמד העיון בספרות ההלכה והמשפט העברי שגם בה זכה בעל המום למעמד נחות. החרש, האילם והעיוור פטורים מחלק מן המצוות, ובמקרים מסוימים אינם יכולים לשמש כשלוחי ציבור, אם מחמת מעמדם השונה אם מפני מה שכונה "כבוד הציבור".
לצד זאת, גם בספרות ההלכה והאגדה ניתן לאתר גישות שונות, המבקשות להכיל את בעלי המוגבלות ולהעניק להם יחס שוויוני. קל וחומר, בעידן המודרני כאשר באמצעות קדמה טכנולוגית יכולים אנשים עם מוגבלות להשתלב כמעט בכל תחום.
גישה זו, באה לביטוי חריף, במדרש המדגיש כי הקב"ה אפילו מבכר את ה"כלים השבורים", בעלי המומים והמוגבלות, על פני "כלים נאים". בסיס לה נמצא בדברי הפסוק "זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה" (תהלים נא, יט).
אכן, עיון במקור הפסוק והקשרו מלמד לכאורה שאין הוא מכוון כלפי מום פיזי אלא כלפי הכנעת הלב: "אֲ-דֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה. זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ-לֹהִים לֹא תִבְזֶה". וכך גם הבינו אותו חכמים הראשונים (סוטה ה, ע"ב): "אמר רבי יהושע בן לוי: בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקדוש ברוך הוא, שבשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה – שכר עולה בידו, מנחה – שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: "זבחי אלהים רוח נשברה"; ולא עוד, אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה".
אף על פי שפשוטו של מקרא, כאמור לעיל, מכוון כנגד שיבור הלב והכנעתו, אפשר שעוד בדורות קדומים, הרחיבו תפיסה זו והחילוה גם על בעלי מוגבלות פיזית. אגב דיון במומים פיזיים הפוסלים קורבנות, עושה מדרש האגדה השוואה בינם לבין מוגבלויות בבני אדם. וכך אמרו: "אמר רבי אבא בר יודן: כל מה שפסל הקדוש ברוך הוא בבהמה, הכשיר באדם. פסל בבהמה עַוֶרֶת או שבור או חרוץ או יבלת, והכשיר באדם לב נשבר ונדכה". ועד כדי כך הפליג רבי אלכסנדרי במעלת בעל המוגבלות, שהוסיף ואמר: "ההדיוט הזה, אם משמש הוא בכלים שבורים, גנאי הוא לו. אבל הקדוש ברוך הוא – כלי תשמישו שבורים, שנאמר (תהלים לד) "קרוב ה' לנשברי לב" (תהלים לד); "הרופא לשבורי לב" (תהלים קמז); "ואת דכא ושפל רוח, זבחי אלהים רוח נשברה, לב נשבר" (ישעיהו נז).
(וארא תשעא)
