פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)ספר שמות נקרא בפי חכמים (וממנו לשם הספר בלטינית ובשפות לעז) "ספר הגאולה", המסמל את היציאה מעבדות לחירות.
בעולם בן ימינו, מדברים הרבה על חירות, אך משמעותה היא לרוב "חירות מ…", השתחררות מעול, התפרקות טוטאלית מאחריות וממחויבות, שלעתים מיתרגמת לשיכרון חושים ופריקת יצרים בלתי נשלטת ובלתי מרוסנת. חירות מעין זו זוהתה לרוב עם פניו השונות של החופש: חופש התנועה וחופש הביטוי, חופש הדת וחופש הדעת.
בתורת ישראל, ה"חירות" כמו ה"חופש", אינם "חירות מ…" אלא "חירות ל…", חירות שפירושה אחריות ומחויבות. ביטוי חריף לכך ניתן במשנת חכמים שאמרו ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". דווקא העיסוק בתורה שהיא מקור המצוות והחיובים, הוא-הוא הביטוי הנעלה לחירותו של אדם, שבניגוד לעבד, אינו כבול לאדונו ויכול לקיים מאהבה ולא מיראה ומאונס.
ביטוי נוסף לרעיון זה ניתן בדברי משורר תהלים (פח, ה-ז), שמתאר את חדלונו של המת: "נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל. בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ. שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת בְּמַחֲשַׁכִּים בִּמְצֹלוֹת". זיהוי ה"חופש" דווקא עם המתים ולא עם החיים, הביא את חז"ל (ירושלמי כלאים ט, ג (לב, ע"א) ומקבילות) לדרוש: "'במתים חפשי' – כיון שאדם מת, נעשה חופשי מן המצוות" (זיהוי ה"חופש" עם המוות, בא לביטוי גם בזיהויים של הפרשנים את "בית החפשית" שנזכר במל"ב טו, ה, עם בית הקברות).
חירות מחייבת אחריות, וחירות ישראל, וכינונה של מדינה יהודית, מחייבת אחריות כפולה. בין השאר, מחייבת עצמאות ישראל את חכמי ההלכה ומורי דרכה לתת לבם לשינויים ולתמורות שהיא מביאה עמה. אינה דומה קהילה יהודית קטנה, שנטועה בסביבה נוכרית, ולעתים קרובות עוינת, למדינה יהודית ריבונית, המבקשת למצוא את מקומה במשפחת העמים, והשולטת על מיליוני אנשים, שחלק ניכר מהם, כרבע מאוכלוסייתה, אינם יהודים.
מציאותם של "אחרים" בקרבנו, ויהיו אלה אזרחי המדינה או מהגרי עבודה שהסתננו אליה בעל כורחה, מחייבת התייחסות רגישה אליהם, מבחינה ערכית, הלכתית ומעשית. גם הערך הגדול של "חילול השם" מקבל בהקשר זה משמעות מרחיקת לכת. כל צעד של המדינה היהודית ושל היושבים בתוכה נבחן במיקרוסקופ, באמות מידה מיוחדות ומחמירות שאינן נוהגות באומות העולם, והנו בר השלכה לא רק על מקומו וזמנו, אלא על שלעתיד ועל יהודים בכל העולם.
הזיכרון התמידי של "כי גרים הייתם בארץ מצרים", מיתרגם לשפע של פרטים ופרטי פרטים בדבר התנהגותה הראויה של מדינת ישראל ל"אחרים" שבתוכה. למן שאלת היחס האנושי לאותם "זרים" והארת הפנים אליהם, מתן אזרחות וזכות שהייה ותושבות בארץ, דרך הקצאת משאבים והעמדת תנאי מחייה מינימאליים, לרבות שירותי בריאות, רווחה וחינוך לאותם 'אחרים' שבתוכנו, ועד לשוויון זכויות מלא.
בעולמה של מורשת ישראל, היותם של בני ישראל גרים במצרים, אינה שייכת לערוץ ההיסטוריה אלא לערוצי המציאות. לא מדובר רק בציון דרך היסטורי, אלא בצו לדורות. ולא לחינם חוזר הביטוי "כי גרים הייתם בארץ מצרים", בוריאציות שונות, אינספור פעמים.
מדרכו של עולם, שהעבד המשועבד שיצר לחירות שוכח עד מהרה את עבדותו. ולא אחת, את שעשו לו הוא עושה לאחרים שתחת מרותו, וביתר שאת.
בעקבות חכמים, מדגיש הרש"ר הירש עקרון יסוד זה בעולמו של המשפט העברי בכמה מקומות. וראויים דבריו, בפירושו לשמות כב, כ, לשינון תמידי: "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים – כבוד האדם וזכויות האדם והאזרח אינם תלויים בייחוסו ובמולדתו וברכושו, ולא בשום דבר חיצוני ומקרי שאינו מפנימיות מהותו העיקרית של האדם, והטעם המיוחד – "כי גרים הייתם בארץ מצרים" – בא לשמור על הכלל הזה מכל פגימה… כל אסונכם במצרים [=היה] זה שהייתם "גרים" שם, ובתור שכאלה לא הייתם זכאים לפי השקפת העמים לאדמה, למולדת ולקיום… הייתם משוללי זכויות במצרים וזה היה שורש העבדות והעוני שהוטל עליכם. על כן הישמרו פו תעמידו את זכויות האדם במדינתכם על יסוד אחר מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא אדם. כל קיפוח של זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם, והוא שורש כל תועבת מצרים". וכל המוסיף – אך יגרע.
(שמות תשעא)
