בהערכות בני ישראל, בערבות מואב, לקראת מלחמת כיבוש ארצות שבעת העמים, הם נצטוו: "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם ואיבדתם את כל משכיתם ואת כל
כאשר בלק שולח מלאכים לבלעם כדי לשכנעו בשנית, לבוא ולקלל את ישראל, מבקש בלעם לקבל את הסכמתו של הקב"ה. תשובתו של הקב"ה הייתה הפעם שונה,
כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם … לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר … כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יא –
פרשתנו מתמקדת בהכנות המיוחדות לקראת הכניסה לארץ. בסופה חורגת לכאורה התורה מהרצף וחותמת במצות הקורבנות בכלל וקרבן התמיד בפרט. התורה עוסקת בעיקר במוספים אולם היא
פרשת חוקת מתארת את שנת הארבעים והאחרונה להליכת בני ישראל במדבר. נדמה, שהלקחים לא הופקו העם ממשיך בתלונותיו על מזון ומים. במהלך ארבעים שנה אלו
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם
העונש שהוטל על עם ישראל בעטיו של 'חטא המרגלים' הוא אחת מהמכות הקשות, שספג עם ישראל בלכתו במדבר בארץ לא זרועה. דווקא בשעה כה קשה
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל
לאחר יציאת מצרים הוקדשו הבכורים לעבודת המשכן. בעטיו של חטא העגל התרחשה מהפכה דתית. הבכורים הוחלפו על ידי הלווים וכפי המתואר בפסוקים שבפרשתנו במדבר( ג
