הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)אנו נזהרים מאיסור חמץ שבעה ימים בשנה במהלך חג הפסח. אולם, בבית המקדש היה איסור מוחלט להקריב קרבן מנחה מחמץ במהלך כל השנה, וכפי שכתוב בפרשתנו (ב,יא) ' כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה'. וכן בהמשך הספר (ו,י): לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם'
מדוע התורה אינה מאפשרת את רכיבי החמץ בקרבן המנחה? הרמב"ם במורה נבוכים (ג, מ"ו) מסביר:
"ומפני שעובדי ע"ז לא היו מקריבים לחם, אלא שאור, והיו בוחרים להקריב הענינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, כמו שהוא מפורסם בספרים אשר ספרתי לך, וכן לא תמצא בדבר מקרבנותם מלח, מפני זה הזהיר השם מהקריב כל שאור וכל דבש, וצוה בהתמדת המלח על כל קרבנך תקריב מלחה".
מטרתה של עבודת הקרבנות היתה ליצור מסגרת דתית המוכתבת על פי ה' ללא סממנים של עבודה זרה. הואיל והחמץ הוקרב על ידי עובדי עבודה זרה, נאסר עלינו להביא קרבן שיש בו רכיבי חמץ. מאידך גיסא, ישנם קרבנות שמורכבים מחמץ. דוגמא מובהקת לכך הוא קרבן התודה, שהיה מוקרב עם חלות חמץ
וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לה' אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל "זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו."
כיצד לדעת הרמב"ם הותר החמץ בקרבן תודה? וכי נאפשר הכנסת חמץ המסמל עבודה זרה לתוך בית המקדש?
הרמב"ן (ויקרא, כג,יז) מסביר אחרת את איסור החמץ בקרבן:
ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד, לא יובאו מן הדברים אשר להם היד "החזקה לשנות הטבעים."
החמץ מסמל את עוצמתו של האדם כשליט על הטבע, כדמות שיכולה לחולל שינויים בטבע. זו גדולתו של האדם אבל כאן טמונה גם הסכנה. ניתן להתבונן על מורכבותו של האדם מתוך המצה והחמץ. החמץ עשוי מאותם חומרים כמו המצה. שניהם מורכבים מקמח וממים. בחמץ נוספה הפעילות העצמית שלו. הבצק הנוצר מאותם קמח ומים – תופח, ובכך הוא בונה לעצמו "אגו" מנופח משל עצמו. האדם, כמוהו כבצק. יש בו את מה שגנז בו הבורא, ויש בו את ה"אגו" הפרטי אותו יוצר הוא בכוחותיו הוא. מטרתו של הקרבן להשיב את האדם למקורו, אל המצה. וכפי הנאמר: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" – את עצמו. לרצונו לפני ה' – להקריב את הרצון הפרטי למען רצונו של הקב"ה. הקרבת קרבן מחמץ אינה מאפשרת לאדם להכפיף את עצמו לפני בוראו, לכן יהיה עליו להביא מן המצה, בכך הוא מבטא את פשטותו. ברם, בנקודה זו קרבן תודה חריג שכן 'יושבי חושך וצלמות' מביאים אותו. הקרבן מוקרב על ידי אנשים שהיו במצוקה ונגאלו. החולה שנתרפא, הולכי דרכים שהלכו במקום סכנה, שבוי שיצא מבית האסורים, יורדי הים שהגיעו לחוף מבטחים.
אנשים אלו נחשפו למקום סכנה ונושעו. הם גילו את אפסותו של האדם מול איתני הטבע, היתה להם כמיהה לחסדי ה' שיושיע אותם מהניסיון הקשה.
מי שהיה חשוף לסכנה כבר השבית את ה"חמץ" אשר בלבו. אדם אשר כזה, מכיר ומרגיש כי כל הכוחות האישיים שיש בו, לא מכוחו באו כי אם מכוחו של מי שאמר והיה העולם. אדם זה רשאי ומצווה להביא את החמץ לבית המקדש.
המסר שנלמד מקרבן התודה שחמץ הוא דבר חיובי אם אדם עשה עצמו כמצה. היצירה האנושית היא חשובה ומועילה ובתנאי שאדם מכיר בגדולתו ובידו החזקה של הבורא. לפי טעם זה, אין איסור עקרוני בהכנסת חמץ למקדש, אלא תלוי הדבר בקרבן עצמו.
בית המקדש הוא מקום שבו אדם לוקח 'פסק זמן' מחייו המטורפים, מניח את 'האגו' בחוץ ונכנס לפני ולפנים, אל עצמו, ומקריב מצה מתוך התבטלות מוחלטת. לאחר מכן חוזר הוא אל החיים הרגילים, אל השגרה. כך גם ימי הפסח, ימים של גאולה עצמית, בימים אלו אנו חוזרים להיות 'מצה' כדי שנוכל לאחר הפסח לפעול ולעשות מתוך ענוה, ולא חלילה מגאוה ורום לבב.
(ויקרא תשעג)
