הארז והאזוב שבאגודה

תהליך ההיטהרות של המצורע מורכב. במהלך טהרתו נדרש המצורע להביא עץ ארז, שני תולעת ואזוב. כידוע, קומתו של עץ הארז מתנשאת לגובה רב, אף לשלושים מטרים ויותר, ועוביו יכול להגיע לשניים עד שלושה מטרים. מצד אחר, האזוב הוא צמח תבלין נפוץ. על השילוב שקיים בין עץ הארז לאזוב מסבירים חז"ל (רש"י ויקרא יד,ד): 'עץ ארז – לפי שהנגעים באים על גסות רוח מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת ואזוב'. ומפרש בעל ה'שפת אמת': "'מגביה שפלים ומשפיל גאים" – מאחר שמגביה השפל למה משפיל כדי להגביהם? אך כשמגביה שפלים שיישאר שפל אף שהוא מוגבה" (פרשת תזריע תרלא). אדם אינו צריך לשאוף להיות שפל, הוא אינו צריך לאבד את יחודו ולטשטש את יכולותיו, אלא עליו להישאר בגובה קומתו האמתית, אבל להיות שפל בעיני עצמו. ומסביר ה'שפת אמת' שזו כוונת הכתוב: 'כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אל יתהלל עָשִׁיר בְּעָשְׁרו.ֹ כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" (ירמיה ט,כב – כג).
החכם הוא חכם, העשיר הוא עשיר, ואל להם להתעלם מייחודם ומרכושם. על החכם והעשיר נאסר להתגאות. הדרך שבה יוכלו החכם והעשיר לצמצם את גאוותם היא רק אם ישכילו לדעת שהכוחות האנושים הקיימים בהם, ורכושם הרוחני והפיזי, הם מתנת א-ל. הקב"ה מגביה אותנו, אבל נדרשים אנו להישאר שפלים.
משה רבנו שהוכתר עניו מכל האדם, הכיר בכוחותיו והיה מודע ליתרונותיו האנושים. אולם אעפ"י כן, נשאר שפל משום שהכיר בכך שמדובר במתנת ה'. מי שמודע לכך שהקב"ה הוא שהעניק לו את כישרונו, לא יגיע לידי גאווה, שהרי אין אדם מתגאה במה שאינו שייך לו. מי שבכל זאת מתגאה, עלול לחלות במחלת הצרעת, שתוציא אותו מתחום החברה האנושית. בתהליך שבו האדם שב מבדידותו וירצה לחזור אל מקומו בתוך המחנה הוא נדרש לעבור תהליך של טהרה. התורה דורשת מהאדם לראות בעיניו את הארז והאזוב כדימויים ליכולתו ולשפלותו. בכך יכיר ביכולתו הגבוהה כארזים ולמרות זאת יישאר שפל כאזוב.
השימוש הייחודי באגודת אזוב נעשה גם במהלך יציאת מצרים. ניתן למצוא מכנה משותף בין יציאת מצרים לבין שיבתו של המצורע לתוך המחנה. בשניהם ישנה שאיפה למעבר ממציאות כלואה ומרוחקת לחירות או לסטאטוס של בן חורין השב למקומו הטבעי ולקהילתו. בני ישראל מרחו באמצעות האזוב את הדם על פתחי דלתות בתיהם בעודם במצרים, על מנת להשתחרר ממעמד של עבדים ולהיות בני חורין – מעם משועבד לעם נגאל. מסלול דומה עובר המצורע שהטהרה מאפשרת לו לבוא ולהיכנס בשערי מקדש ולהקריב קרבן כשאר בני ישראל. טקס זה הוא, אם כן, אינו טקס טהרה בלבד, אלא טקס בו עולה המצורע בהדרגה חזרה למעמדו הקודם, למדרגה המאפשרת לו להיכנס בטהרה למקדש ולקודשיו.
המעבר ממיצר לחירות או מבדידות לתוך הקהילה מתאפשר באמצעות אחיזה באגודת אזוב. האדם המצורע יוצא מחוץ למחנה ומתחיל לעבור תהליך של טהרה שמשמעותו שיבה למחנה. ניתנת לו הזדמנות לחשוב על מקומו בספקטרום שבין האזוב לבין הארז, להרהר על מעשיו ועל הלך רוחו. מבחינת החברה – האגודה – האזוב הוא העומד בשער הכניסה כדי להזכיר לאדם את חשיבות החברה, חשיבות האגודה, ואת מקומו החשוב של הפרט כחלק מיצירתה של אגודה זו.
יום העצמאות הוא יומה של מדינת ישראל שבו מצד אחד, כל אחד צריך להשתדל להיות עניו כאזוב. מצד שני, להכיר ביכולותיו האישיות כארז על מנת לתרום למדינה– אגודה של אזוב וארז.
(תזריע מצורע תשעז)