הצדקה היא צדק חברתי

פרשת המועדות היא בליבת פרשת אמור. התורה סוקרת לפי מעגל השנה את המועדות השונים. ברם, במרכז הפרשה פסוק, שלכאורה אינו קשור לסדר המועדות אלא להלכות מתנות עניים: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם" (ויקרא כג,כב). לא זו בלבד שפסוק זה אינו שייך למצות המועדות, הרי שבפרשה הקודמת הוזכרה המצווה בדיוק באותו ניסוח: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט" (ויקרא יט,ט).
רש"י על אתר מתייחס לשתי הנקודות. התורה חוזרת על המצווה כדי ללמדנו, שמי שלא נותן מתנות עניים עובר בשני לאווים. רש"י מסביר גם את הסמיכות, שבין קורבנות המועדים למתנות עניים:
"…ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו".
הזיקה שבין נתינת מתנות לעניים לבניין בית המקדש ולהקרבת קרבנות, מרחיבה את ממדי הקדושה גם אל מחוץ לבית המקדש, באמצעות היחס והחמלה לחלש. רבי מאיר שמחה מדווניסק ניסח את הדברים בפרושו על התורה (משך חכמה):
"כי רצון השם יתברך שלא יתגשמו בני ישראל בעבודת קרקע, ונתן להם הבורא מצוות הרבה בכל פועל בכל מצעד, לייחד כל עניני בני אדם אל השי"ת, להיות כל הפועלים החומריים לדרכים מאירים ומזהירים, להגיע בהן לשלמות האמיתי ולהתקרבות השי"ת… ולכן סיים הפרשה ובקצרכם, אעפ"י שכבר נכתב בפרשת קדושים, לעורר לבבינו למושכל הזה".
התורה מדגישה שדבקות בהקב"ה אינה נקנית רק בעבודת הקודש והמקדש אלא בחמלה לחלש. ניתן לזהות רובד נוסף במצוות מתנות עניים, מתוך השינוי בין ניסוח מצות צדקה לבין מתנות עניים. מהפסוקים אודות מצות צדקה למדים אנו, שמצווה זו במהותה היא נתינה:
"לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ… כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ." ( דברים טו,ז- יא)

לעומת זאת, במצוות מתנות עניים אנו מצווים להשאיר את המתנה בשדה: "לעני ולגר תעזוב אותם" ובלשונו של הרמב"ם (מתנות עניים א,ד):
"הקוצר את שדהו לא יקצור את כל השדה כולה אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה שנאמר: לא תכלה פאת שדך בקצרך אחד הקוצר ואחד התולש, וזה שמניח הוא הנקרא פאה" .
בעוד שמצות צדקה נעשית באמצעות נתינה לעני, הרי שמתנות עניים מושארות בשדה. התורה מדגישה שהארץ שייכת לכולם ולכן אין ביכולתנו ליטול את כל היבול. צדקה מלשון 'צדק'. האדם אינו נוהג לפנים משורת הדין בעת שהוא נותן צדקה אלא זו שורת הדין והצדק. כך ניתן להבין את הניסוח המיוחד של מתנות עניים – 'לעני ולגר תעזוב אותם'. עזיבת המתנות בשדה היא סימן מובהק לכך, שאין הפאה חלק מרכושנו. אין אנו נותנים לעני מרכושנו אלא משאירים בשדה לעני את המגיע לו.
אמנם מצות צדקה מתקיימת בפועל על ידי נתינה לעני, אבל מבחינה רעיונית, אין אנו נותנים לו אלא מפרישים מרכושנו את מה ששייך לעני. לה' הארץ ומלואה וממילא, בעלותנו על הרכוש מוגבלת. נתינת צדקה היא לא רק חמלה על החלש, אלא נתינה שנובעת מתוך צדק ואמת.
התקופה האחרונה פגעה כלכלית בכל האוכלוסייה, ובמיוחד באותם אלו, שנושאים עיניהם לקבל מהצדקה כל השנה. חלק מהעמותות, אם לא כולן, נפגעו אף הן. יש להשתדל להיות יותר ערבים אחד לשני. נשתדל יותר לפקוח עיניים, ולחפש את מי שזקוק יותר לעזרה באלו הימים.
(אמור תשפ)