אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)כמו בכל דבר בחיים, אני מאמין שגם מהמלחמה באיראן ניתנת לנו, ההורים ואנשי החינוך, ההזדמנות לעצור רגע ולחשוב: איזה שיעור בדיוק אנחנו רוצים להעביר לילדים שלנו בעקבות המלחמה הזו? מה בעצם המסר?
מעבר לעובדה היבשה שהלחץ והמתח מוציאים כל מיני דפוסי התנהגות שלא תמיד מגיעים לנו בטוב, נדמה לי שיש כאן רעיון נהדר שיכול לבנות לילדים שלנו תפיסת עולם שלמה, בריאה ומדויקת יותר לחיים, ועיקרה: ברגע שתהיו עסוקים בלעזור לזולת, ממילא כל הבעיות שלכם יתגמדו למשהו הרבה יותר נסבל.
לא טוב לילדים או למתבגרים שלכם בכיתה? תלמדו אותם איך לראות האם יש תלמידים שיש להם בעיות גדולות יותר והם יכולים לסייע להם. כמובן, זה לא במקום לפתור את הבעיות שלהם, אבל לפעמים די בשינוי הפרספקטיבה הזו כדי לחולל את המהפך הנדרש.
במהלך השבועות האחרונים יצא לי לקבל אין-ספור מכתבים מרווקות ומרווקים, מחפשי זוגיות וסתם אנשים טובים על אמצע הדרך, אולם במוצ"ש הגיע אליי מכתב מרגש במיוחד מרווקה שעלתה על תובנה משמעותית. קיצרתי את המכתב עקב אילוצי מקום:
"שבוע טוב אבינועם. אני רווקה בת 41, ואחרי חצי שנה מורכבת, הסיפורים האחרונים שפרסמת היו עבורי כמו חמצן. רציתי לשתף אותך ב'סיפור מקלט' משלי – בלי חתן בסוף, אבל עם הרבה אור.
אני גרה בגבעת שמואל. באחד המטחים האחרונים רצתי למקלט יחפה, עדיין בבגדי שבת, מותשת מהאזעקות הבלתי פוסקות. שם, בין השכנים, זיהיתי פנים מוכרות: בחורה שלמדה איתי באולפנה. לא ממש הסתדרנו בעבר, וברגע הראשון רק קיוויתי שהיא לא תבחין בי. לא רציתי שהיא תראה אותי, הרווקה, מול המציאות שלה – אמא לשלושה ילדים קטנים.
למרות שאני עורכת דין מצליחה ואוהבת את חיי, באותם רגעים במקלט הכל התכווץ למבחן ה'משפחתיות'. אבל אז הבטתי בה שוב. היא נראתה מפורקת, עיניה אדומות, ובשלב מסוים היא פשוט החלה לבכות בשקט. ניגשתי אליה. היא סיפרה שבעלה במילואים, אמה מאושפזת, והיא פשוט הגיעה לקצה גבול היכולת.
בלי לחשוב פעמיים, לקחתי ממנה את התינוק הבוכה והרגעתי אותו. היא הביטה בי כמהופנטת. באותם רגעים ניגשה אליי אישה קשישה, אחזה בידי ובירכה אותי בחום: 'בשנה הבאה, בעזרת השם, יהיו לך בעל וילדים משלך. יש לך כישרון טבעי להיות אמא!'. המילים הללו חדרו לי ללב כמו דבש חם ומילאו אותי בדמעות של תקווה.
כשהסתיימה האזעקה, התעקשתי לעלות לביתה. 'מה אעשה בבית? אסתכל על הקירות?' אמרתי לה, 'תני לי לעשות משהו בשביל מי ששומר עלינו'. היא נרדמה לשעתיים של חסד בזמן ששיחקתי עם הילדים. כשקמה, היא הייתה אדם חדש.
יצאתי מהשבת הזו עם כוחות מחודשים. הבנתי שברגע שאת עסוקה בעזרה לאחר, אין לך זמן להתעסק ב'צרות' שלך. אבינועם, חשוב לי להציף את זה: נשות המילואימניקים זקוקות לנו עכשיו. לפעמים, דווקא מהמקום שבו אנחנו מרגישות 'חסרות', אנחנו יכולות להעניק את השפע הכי גדול.
בשורות טובות, מיכל"
לפעמים כל מה שצריך זה פשוט לפקוח את העיניים, להבין שא-לוהים שלח אותנו לכאן לשליחות ייחודית שאנחנו ורק אנחנו נוכל למלא ולהתחיל לתקן את העולם. בדרך כלל, אחר כך נרגיש כל כך טוב עם עצמנו, עד שלא נבין מלכתחילה מאין העצבות והדיכאון האלו שנתעטפנו בהן הגיעו בכלל.
