נוער הגבעות במבט חינוכי

בזמן שהתקשורת מדברת על "נוער הגבעות" במושגים של ביטחון וצווים, אלפי הורים מוצאים את עצמם קרועים בין הדאגה לילד לבין החרדה מהתהום. עבור הציבור, הם 'נערי גבעות', עוד כותרת בעיתון; עבור ההורים, אלו יונתן, דביר ואיתמר. הילדים שלהם שהלכו לאיבוד.

בשבועות האחרונים אני מקבל המון מכתבים ופניות מהורים שמבקשים לשתף ולחלוק ולהתייעץ איך ניתן להחזיר נער, שרק לפני כמה שנים עוד זכה בתחרות המשניות ביסודי, ומאז נעלמו עקבותיו.

המעשים של חלק מהם (ברשותכם, פחות מתחבר לסטיגמות ולהכללה של 'כל נוער הגבעות': מכיר באופן אישי כמה 'נערי גבעות' שמעולם לא הרימו יד על אף אחד, והם עדינים וצדיקים אמיתיים), שבועטים ורומסים ומנפצים ושוברים ומשפילים אנשים אחרים, בין אם אלו רועי צאן ערבים או כל אחד אחר – זה לגמרי זוועה חינוכית וגועל נפש מזוקק שפוגע בליבת הדימוי של כלל ההתנחלויות. ברור שהמדינה צריכה להעביר הילוך, להציב גבולות ברורים ולמגר את התופעה בלי למצמץ בכלל.

ואחרי שהבהרתי את זה, אני רוצה לגעת בעניין מהזווית החינוכית הטהורה. הנה ארבע נקודות לעצם העניין, ואני מגיש אותן כנקודה למחשבה עבור כל הורה ואיש חינוך:

1. הילד הוא לא "תיק פלילי": החברה נוטה לחשוב שאם נער בחר בדרך שונה, הוא איבד את הזכות למשפחה. האמת היא הפוכה. האחריות ההורית היא העוגן שלו. כשאב פוגש את בנו על גבעה, הוא לא פוגש עבריין, אלא נער שמחפש משמעות בעולם של שפע משעמם. בעולם של "אייפון 17" ומשחקי מחשב, הנערים האלו מחפשים משהו אמיתי, גולמי. כשהמערכת לא מציעה להם עוצמה רוחנית, הם מחפשים אותה בחוץ. אסור לנו לנתק איתם מגע.
2. פחות "טיפול", יותר נוכחות: התרגלנו לשלוח כל בעיה לעובד סוציאלי או למשטרה. אבל הפתרון לא נמצא רק ב"טיפול". מה היה קורה אם במקום להטיף, היינו פשוט נמצאים שם? האם נער יכול להמשיך לנהוג באלימות, כשאמא שלו נמצאת לידו עם סיר מרק חם או צ'ולנט ריחני? אנחנו צריכים להעפיל לגבעה לא כדי לנאום, אלא כדי לשבת איתם, לשיר ניגון מוכר ולהחזיר להם את תחושת השייכות.

3. 

   להפסיק עם התיוגים: בעידן של היום קל לנו לזרוק סיסמאות: "קפלניסטים", "פורעי חוק". אבל ההכללה הזו היא רעל. אני מאמין שבתוך כל נער "מופרע" ופורע חוק קיימת נשמה שמתגעגעת לבית אבא. כשאנחנו צובעים את כולם בצבע אחד, אנחנו דוחפים אותם לקצה. אז האם בגלל זה צריך לוותר להם? ברור שלא! שכוחות הביטחון יעשו את מה שהם צריכים לעשות. ובכל זאת, אסור לנו לשכוח שאנחנו לא מדברים כאן על להבדיל נוחבות, אלא על נערים שחלקם מגיעים ממשפחות טובות מאוד והם מחפשים את עצמם.

4. ממרד למנהיגות: לראות נערים מפוצצים במכות רועה צאן ערבי זה דוחה, מגעיל ואנטי-יהודי. אבל הפתרון בעיניי צריך להיות הרבה יותר מלדחוף אותם ל'זינזאנה'. כי יש משהו עמוק יותר מאשר 'לכסח' עשבים שוטים. דרוש כאן תהליך עומק. יסודי. נוגע. משפיע. שיבוא ויבנה תשתית אמיתית וראויה שתתאים את עצמה לדפוסי ההתנהגות שלהם. תהליך כזה ייתכן רק עם חשיבה אסטרטגית בדמות רפואה מונעת וחכמה.הפתרון הוא לתת להם "וויז" רוחני. להפוך את האנרגיה המטורפת שלהם לבנייה, לחקלאות עברית ולעשייה חברתית. יש לחלק מהם הם פוטנציאל מנהיגותי עצום, הם רק צריכים דרך.