בעוד כמה ימים ניכנס לחג השבועות, ואני זוכר איך לפני שנתיים ישבתי בסוף הכיתה והתבוננתי בהם: הנער שעטוף באוזניות, הנערה שמבטה אבוד בתוך האור הכחול
הפעם אני רוצה לשתף במיזם חינוכי שאני חולם עליו כבר הרבה זמן. אני רואה את המילואימניקים עושים מאות ימים ואינספור סבבים. שוב ושוב ושוב. נלחמים
ימנו זלקה ז"ל נרצח, ותכל'ס בואו נודה על האמת: זה לא ממש מזיז למישהו כאן. אין חשש למבזק מיוחד או להתפרצות. גם המשחק של פורטלנד
בזמן שהתקשורת מדברת על "נוער הגבעות" במושגים של ביטחון וצווים, אלפי הורים מוצאים את עצמם קרועים בין הדאגה לילד לבין החרדה מהתהום. עבור הציבור, הם
אני גר בשוהם. יש בשוהם כיכר שאני קורא לה 'כיכר המשמעות'. למה? כי על הגדרות בכיכר הזו תלויות תמונותיהם של חיילים, בני המקום שמסרו את
הם יכולים להיות שותפים בכירים במשרד עורכי דין נחשב, רואי חשבון שעושים מיליונים, או מנהלי בתי ספר נערצים שמחנכים את הדור הבא. בקריירה שלהם הם
הטור הזה נכתב כמה דקות אחרי שעוד חלק יירוט נפל על היישוב שאני גר בו. לא אכתוב מהו מחשש שעותק נסתר של 'שבתון' נפל לידי
כמו בכל דבר בחיים, אני מאמין שגם מהמלחמה באיראן ניתנת לנו, ההורים ואנשי החינוך, ההזדמנות לעצור רגע ולחשוב: איזה שיעור בדיוק אנחנו רוצים להעביר לילדים
בעולם שפוי יותר הייתי נוסע מחר ללמד בבית הספר, והשומר היה אומר לי: "מצטער, חביבי, היום אין לימודים. לא שמעת? מערכת החינוך בשביתה. נערה בת
לפני כמה ימים עמדתי בתור בסופר. לפניי עמדה אמא עם ילד בן שבע, בערך. הילד רצה חטיף 'פסק זמן', האמא אמרה לא, והתפתח שם קרב
