בימים אלו הישיבות, האולפנות ובתי הספר עסוקים באחד מרגעי השיא של התלמידים – קבלת התעודות. מגיע התלמיד בדחילו ורחימו ומשתוקק לגלות בציפייה דרוכה מה חושב
השבוע, באחד הבקרים, מצאתי את עצמי, מחנך בישראל, נכנס לריב מכוער במיוחד עם נהג שצפר לי מאחורה. כאילו, יא חביבי, גם ככה אור אדום… אין
זה קרה לפני 6 שנים בערך: הגעתי לחדר מורים וראיתי את חבר שלי, מחנך, עם פרצוף תשעה באב. "מה קרה?" שאלתי אותו. "אחי", הוא ענה
תיאוריית "החלונות השבורים" היא תיאוריה בקרימינולוגיה הטוענת כי סימנים גלויים של הזנחה ואי-סדר במרחב הציבורי מעודדים פשיעה חמורה יותר. לאחרונה קיבלתי שיחות מהורים שביקשו לדעת
לפני כמה זמן עלה פוסט (מתוך "חדשות שמחות") על אלישע מדן, שנפצע אנוש ואיבד את שתי רגליו. אלישע הוזמן לקבל את אות החוסן של המכללה
מאז פרסום הטור על הרווקות בשבוע שעבר, הוצפתי בעשרות שיחות: רווקות ורווקים שהציעו להיכנס ולעזור, לאחר מכן הורים, חברים ומי לא? נראה שהנושא נגע ונוגע
אין על הציבור שלנו. הסרוג. הדתי לאומי. בלי ציניות. באמת. לגמרי. ראשונים לכל דבר ערכי. מזקנים לחזית. נושמים אידיאלים. מתנדבים. אין על הציבור שלנו. ודווקא
פעם אחת לפני כמה שנים, כשלימדתי בישיבה תיכונית שנחשבת למותג, סיימנו את התפילה וניגשתי לבמה להגיד דבר תורה יומי מול התלמידים. לקחתי את הכיסוי לטלית
לפני כחודש, הוזמנתי לישיבה תיכונית לשבת וראיתי מחזה חינוכי מרהיב: התלמידים של אותה ישיבה נעמדו אחרי 'שלום עליכם' בזה אחר זה, וראש הישיבה בירך אותם
שלושה נערים מצאו את מותם בחודש האחרון. גורמי המוות: חרם, שיימינג, התעללות חברתית ולחץ. אני מקבל לעמוד הפייסבוק שלי עשרות סיפורים קורעי לב, עצובים, כואבים,
