כל המאמרים במדור בשערי המשפט העברי

אחד המאפיינים הבולטים של סיפור יציאת מצרים הוא ההַכָלָה, לא ההַדָרָה, של כל בני ישראל תחת כנפיה של עבודת ה'. לפי גישתו של פרעה, שהדיה

"בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים", אמרו חכמים (סוטה יא, ע"ב), וביקשו להוסיף על פשוטו של מקרא בתארם את מעשי גבורתן בשדות מצרים, הגם שבמקראות

בעיני מי שאינו מורגל בתורה, עשויה פרשת פקודי להידמות לדו"ח ארכני וטרחני של רואה חשבון, מאזן רווח והפסד. לאורך עשרות פסוקים, שבה התורה ומפרטת בדקדקנות

משכן ה' אינו מועדון חברים סגור. בניגוד למקדשים בדתות אחרות, שרק אנשי העילית מורשים להיות שותפים לבנייתם ולאחר מכן לבוא בשעריהם, מקדש ה' פתוח לכל.

מעשה העגל הוא לא ספק אחד האירועים הטראומטיים שנצרבו בתודעה הלאומית היהודית. התיאור שמופיע בתורה נע בין שתי זירות: מצד אחד, בני ישראל חגים סביב

פרשת תרומה, וחברותיה פרשיות תצווה, ויקהל ופקודי, הם אחד הפרקים המאתגרים ביותר בתורה. בצד המטרה הנשגבת של בניית משכן והשראת שכינה, מופיע לפנינו ים אינסופי

סמיכות הפרשיות בין מתן תורה ועשרת הדיברות – ה"כללים הגדולים" שבפרשת יתרו, לבין שלל הפרטים וריבוי הנורמות שבפרשת משפטים, הביאה עמה ריבוי של דברי פרשנות.

ראשיתה של פרשת יתרו פותחת בתיאור תכונתו המיוחדת של יתרו, יכולת השמיעה: "וישמע יתרו". המדרש, ורש"י בעקבותיו, תוהים על פשרה של שמועה זו, ואומרים: "מה

בתדמיתם של רבים נתפסים בני דור המדבר כדור של בני עליה. חלק מכך נזקף למדרשי חז"ל המספרים בשבחם, ומעלים אותם לדרגה גבוהה מזו של נביאי

בין רבבות מלות התורה מסתתרות לא אחת מילות מפתח שבמרוצת הקריאה לא תמיד נותנים אליהן את הדעת. אחת מהן, מופיעה בפרשתנו ובמקומות אחרים בתורה, ומצטרפת