פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחת הברכות-הבקשות השגורות על כל פה, היא זו הנאמרת בברכת המזון: "ונא אל תצריכנו, ה' א-לוהינו, לא לידי מתנת בשר ודם, ולא לידי הלוואתם, כי אם לידך המלאה, הפתוחה, הקדושה (ויש גורסים לנכון: הגדושה) והרחבה, שלא נבוש ולא ניכלם לעולם ועד".
בנוסח הארצישראלי הקדום (שמופיע בתלמוד הירושלמי ברכות פ"ד ה"ב, בסדר רב עמרם גאון ובמחזור ויטרי), שונה מטבעה של ברכה, והיה לנוסח רב עוצמה: "ואל תעשינו שיחה בפי כל הבריות, ואל תהי אחריתנו להכרית, ולא תקוותינו למפח נפש, ואל תצריכנו לידי מתנות בשר ודם, ואל תמסור מזונותינו בידי בשר ודם, שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה".
נוסח זה צף ועלה לנגד עיניי בשבוע החולף, עת שמעתי על מתנתם המעוטה וחרפתם המרובה של ניצולי השואה. גם לאחר ששים שנה מאז ניצלו מציפורני ההשמדה ויצאו מבית העבדים, נאלצים רבים מאותם אלפי שרידי חרב שנותרו בחיים לחיות מן היד לפה. ידם אינה משגת לרכוש תרופות שתשפרנה, ולו במעט, את איכות שנות חייהם האחרונות, וחלקם סובלים מחרפת רעב של ממש. מתת הנדבה והפירורים שהשליכה לעברם ממשלת ישראל, נתפשה אצל רבים מהם כעלבון יותר מאשר כחסד, והיו שסירבו, ובצדק, לחוות את ההשפלה שבקבלת המענק הזעום. ואתה עומד ותמה: הזהו פרצופה של המדינה הידועה בציבור כמדינה יהודית?
בפרשת השבוע מופיעים כמה פסוקים, שעליהם נשענת תורת הצדקה היהודית כולה: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך, באחד שעריך, בארצך אשר ה' א-להיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו" (טו, ז-ח). מקרא מועט זה, היה בסיס להלכות והליכות רבות שנתלו בו.
ראש לכל, יש ליתן את הדעת לתיבה קטנה אחת שבולטת בראש הפסוק: "אביון מאחד אחיך". לאמור: עליך לראות כל אחד מהאביונים והעניים שבקרבתך כאחיך-שלך, בשר מבשרך. לא נוכרי, הלך זר ומוזר. אחווה זו, כשלעצמה, תביא לכך ש"פתח תפתח את ידך לו" (כפי שהדגיש מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הר עציון", דבר זה מובלט גם בדברי הכיבושין שאומר הזקן לפני העם בתענית הציבור ברחובה של עיר: "אחינו, לא נאמר באנשי נינווה" וכו', דרשה הפותחת במילה אחת קטנה האומרת הכל: אחינו!).
כדרכו בקודש, דייק ר' מאיר-שמחה מדווינסק, בעל "משך חכמה" וה"אור שמח", ועמד על השוני שבין שתי צלעותיו: בראשונה נאמר "פתח תפתח את ידך לו", ללא שיעור. ואילו בהמשך, מוגבלת מתת היד: "והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו", די מחסורו – הא, ותו לא. ומה טעם שינה הכתוב? מכאן למד ה"משך חכמה": חלקו הראשון של הפסוק מדבר במי שאין לו מזונות, ובכגון דא "אין בודקין למזונות", אלא כל הפושט יד – נותנים לו ככל שירצה, על מנת שיחייה נפשו. לא כן סופו של מקרא, שמדבר במי שמעמדו טוב יותר, ואינו נצרך למזונות, אלא ל"כסות". בכגון דא הכלל הוא ש"בודקין לכסות", ויש לחקור ולבדוק אחריו, ואם יש לו נכסים בביתו, "העבט תעביטנו", נוטלים אותם הימנו ומספקים לו רק "כדי מחסורו".
בידול זה, שבין עני לעני, בא לביטוי גם בחידושו הנפלא של ר' יוסף שאול נתנזון, בעל "שואל ומשיב", המובא ב"תורת עם": כשידו של אדם פתוחה, אמר ה"שואל ומשיב", אצבעותיו אינן שוות זו לזו בגודלן. יש מהן גדולות, ויש קטנות יותר. גם מידת הצדקה אינה שווה לכל נצרך. ואף שצריך ליתן צדקה לכל עני, יש עני שצריך לתת לו יותר מחברו. הכול לפי הנותן והמקבל. לא כן, כאשר יד האדם קפוצה, שאין להבחין אז כמעט בין אצבע גדולה לקטנה, וכולן שוות. לפיכך אמר הכתוב: "לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כי פתח תפתח את ידך". אל תנהג בצדקה יד קפוצה, אלא הבחן בין נתינה לנתינה. שיש עניים, שעליך ליתן להם יותר מאחרים.
(ראה תשסז)
