רועה גדול, רואה גדול

קיימא לן ממשנתם של חכמים הראשונים: "במקום שמילה נזכרת פעם ראשונה בתורה, שם הוא גילוי שורש העניין". כך, לעניינה של תיבה, וכך בעניינה של דמות. "בוצין בוצין – מקטפיה ידיע", הקישוא הבשל – כבר מראשית ניצניו הוא ניכר. הד לכך מצוי כבר במקרא עצמו, המלמדנו כי "גם במעלליו יתנכר נער" (משלי כ, יא). רצונך לדעת מהו אדם ומיהו אדם, כלך לך אצל בית גידולו וקרקע צמיחתו, אל "תבנית נוף מולדתו".
ראשית הופעתו של משה רבנו, אדון הנביאים, על תיבה ביאור הייתה. תחילת לידתו, לוטה בערפל הסוד. "ותהר האישה ותלד בן, ותרא אותו כי טוב הוא.. ותשם בה את הילד… ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו… ותרא את התבה בתוך הסוף… ותפתח ותראהו את הילד… היליכי את הילד הזה…. ויגדל הילד".
ילד ובן בלי שם, נראה ואינו רואה, הן על ידי אחותו, הן על ידי בת פרעה (ואף הן נטולות שם). ספון בתיבת חומר וזפת. שט על פני היאור.
אך משעה שגדל האיש, ושמו משה, הופך הוא מהיות ה"נראה" הגדול ל"רואה הגדול". עיון בפרשיות הראשונות בספר שמות מלמדנו שמשה רבנו אכן לא "איש דברים" הוא, אלא איש מעשה.
אמירותיו החוזרות ונשנות "לא איש דברים אנכי", "הן אנכי ערל שפתיים", אינם תירוצים בעלמא אלא קווי אפיון. גם לאחר דברים הרבה שמשה רבנו אומר לכל אורכה של תורה, עדיין תכונתו הבולטת היא ה"ראיה" – התבוננות ומודעות לצערם של אחרים, והיחלצות לעזרתם.
כך, בפסוק הראשון המתאר את "משה האיש" (שמות ב, יא): "ויהי בימים ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול". וכך גם "ביום השני": משה רואה "שני אנשים עברים נצים" ואינו עומד מנגד, "ויאמר לרשע למה תכה רעך".
כך גם בפרשת בנות יתרו. משה רואה את הרועים המגרשים את בנות כהן מדין, אינו מדבר מאומה (והשוו למפגש של יעקב עם הרועים אצל הבאר) אלא עושה מעשה: "ויקם משה ויושיען, וישק את צאנם".
ה"ראייה" מאפיינת גם את המשך חייו של משה. הוא "רועה" את צאן יתרו חותן משה, אך בה בעת "רואה" כל העת את שלום הצאן ואת שלום אחיו. משה "רואה" את "המראה הגדול הזה", את הסנה, ואינו נותר אדיש. ראייתו מיתרגמת למעשה. הוא "סר לראות", ובמעין "מידה כנגד מידה" נענה ב"ראייה" מקבילה, כפולה ומשולשת, מצד הקב"ה: "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים… וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם".
משה רבנו מלמדנו שמנהיג אמתי כוחו אינו דווקא בפיו אלא בלבו, בעיניו ובידיו. לא הדיבור והמדרש עיקר אלא הראייה והמעשה. משה רבנו אינו ירא מפני המעוולים והרשעים אלא רואה את עוני המדוכאים, הנאנקים והמשועבדים, חש את כאבם, מרגיש את לחצם, ונחלץ לעזרתם.
יתר על כן: משה רבנו מכניס עצמו בסכנת חיים, הורג את המצרי גם אם הדבר עולה לו במחיר כבד: צורך בהימלטות מפני זעמו של פרעה אל ארץ נכרייה. מסירות נפש ונכונות להקרבה, הן מן המידות של מנהיג מישראל צריך להיות ניחן בהן.
גדולתו של מנהיג מישראל היא גם ב"ראייתו" גם ב"רעייתו" את הצאן, את העם. ולא חינם כונו מנהיגי ישראל "רואים" ו"רועים" כאחד. כמאמר המדרש על אתר: "בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר (תהלים עח, ע): "ויבחר בדוד עבדו, ויקחהו ממכלאות צאן". מהו "ממכלאות צאן"? כמו (בראשית ח, ב): "ויכלא הגשם", היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות, כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים, כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים, שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא: מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו, יבא וירעה בעמי, הדא הוא דכתיב (תהלים שם, עא): "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו". ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא, אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבנו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו, עד שהגיע לחסית [=אדמת חול או נקיק סלעים שיש בו מים]. כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך! אתה תרעה צאני ישראל. הוי: "ומשה היה רועה".
ואף כאן לקח גדול לשעה ולדורות. משה רבנו נוהג את צאנו "אחר המדבר", להתרחק מן הגזל שלא ירעו בשדות אחרים (רש"י ג, א). מנהיגם של ישראל יודע ששלטון שניתן בידו, לא שררה הוא, לצבור הימנו טובות הנאה ו"לעשות לביתו-שלו", אלא עבדות לעמו ולארצו.
גם מידת הכרת הטוב בולטת בחייו של משה. הכתוב מלמדנו כי לא משה הוא שהיכה את היאור, אלא אהרן אחיו. "לפי שהגן על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו, לא בדם ולא בצפרדעים" (רש"י ז, יט).
ואפשר גם, שלצד הכרת הטוב מלמדנו משה רבנו כי תפקידו של מנהיג אמתי הוא ל"ראות" ולעשות, אך לא בדרך הכוח. לא הכוח וה"הכאה" (והרי לפי חלק מהפרשנים זה היה עיקרו של חטא מי מריבה), עיקר, אלא דרך החוכמה והתבונה.
(וארא תשעד)