פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחת הסכנות הגדולות שניצבות לפתחו של כל מנהיג היא גבהות הלב ורמות העיניים. כיוון שעלה אדם לגדולה, עלול הוא ליפול בפח היקוש של הגאווה. ולא לחינם, מזהירה התורה את המלך הנבחר: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלווים; והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' א-להיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החוקים האלה לעשותם; לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל".
בשונה ממלכי העולם העתיק, שבו היה מקובל כי המלך נמצא "מעל לחוק", ואינו כפוף לו, מצווה תורת ישראל על המלך, כדבר ראשון, לכתוב לו ספר תורה, לכפוף עצמו להוראותיו ולשננו כל הימים. והרי זה שלטון החוק במיטבו.
יתר על כן: המלך אינו כותב את ספר התורה מדעתו-שלו, משל היה פרי יצירתו וחוכמתו, אלא עליו לעשות כן "לפני הכהנים והלווים", ללמד שאף המלך כפוף למורי הדור.
זאת ועוד, בניגוד למנהיגים רבים בני ימינו, שמיד עם עלותם למלוכה מבקשים לעצמם אדנות ושררה ("אני אקבע, אני אנווט, אני אנהיג"), גרים בארמונות פאר, נעים ונדים במכוניות שרד, פמליה לפניהם תהלך ולאחריהם משתרך שובל של יועצים, ועוזרים, ויחצ"נים ודוברים, מורה אותנו התורה שהדבר הראשון של המלך לעשות הוא להימנע מניקור עיניים ומבזבוז כספי הציבור. "רק לא ירבה לו סוסים… וכסף וזהב לא ירבה לו מאד". המלך-המנהיג חייב גם לכבוש את יצרו: "רק לא ירבה לו נשים".
עיקרו של דבר: "לבלתי רום לבבו מאחיו". חייב הוא להישאר צנוע, ולראות בנתיני הממלכה "אחים" שווי ערך. ודומה שלא לחינם, נתעטר דוד המלך, נעים זמירות ישראל (תהלים קלא, א-ב), דוקא במעלות הענווה והצניעות: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי, וְלֹא רָמוּ עֵינַי, וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי; אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי". ופירש רש"י: "לא גבה לבי – לא נהגתי שררה; לא עשיתי גדולות, תענוגות, בנינים ונטיעות, כעין שעשה בני, הנני עליך כמי שאין לו ידיים ורגלים, כגולם מוטל לנגדך". וכמאמר חז"ל: "שררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם". זאת תורת המנהיגות בישראל.
והוסיף ר' ירוחם לייב פרלמן, "הגדול ממינסק" (ודבריו הובאו ב"תורת עם" על אתר), שמכאן מודעה רבה לאורייתא והוראה גדולה לשופטי ישראל: "וקרא בו כל ימי חייו… לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל" – שופט שבא לפסוק את הדין, אל ירום לבבו, ויעשה עצמו כארכי-הדיינים, כגדול הדיינים יודע כל, שפוסק את הדין על פה, כדי להפגין את גודל בקיאותו וחריפותו, או כגאון הדור שאינו נצרך לא לספר, לא למתינות בדין ולא לשיקול דעת.
באה תורה ומדגישה: "וקרא בו כל ימי חייו" – תמיד יקרא וילמד, ויפסוק רק "מתוך הספר" ועל פיו, ואל יסמוך על חכמתו, ואל בינתו אל יישען, ורק אם יתקיים בו מקרא שנאמר "לבלתי רום לבבו מאחיו", יתקיים בו גם סופו של מקרא: "ולבלתי סור מן המצווה, ימין ושמאל".
ועוד הוסיפו ואמרו: "למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו ". בנוהג שבעולם, אנשי ציבור רמי מעלה, עסוקים רוב ימיהם בהנהגת העם והמדינה, נוטשים לרגע את ביתם-שלהם, ולבם אינו תמיד פנוי לצורכי ילדיהם ומשפחתם. באה התורה ומדגישה, שרק אם גם בתוך סערת השררה, שאון השלטון והמולת המלוכה "הוא ובניו" – דואג המלך-המנהיג גם לצורכי ילדיו, והם הולכים בדרכו, "הוא ובניו", סופו שיאריך ימיו על ממלכתו. שילדים טובים מאריכים ימי הוריהם, ואילו ילדים שאינם הולכים "עם הוריהם", עלולים, חס וחלילה, לקצר את ימיהם.
(שופטים תשסז)
