פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)לפני מספר שבועות התכנסו בכנסת ישראל בירושלים עשרות אנשים כדי לדון במעמד השבת בחברה הישראלית. היו שם נציגים מכל המגזרים (או כמעט): דתיים וחילוניים, בני יישובים ביו"ש ותושבי ת"א ורעננה, עולים חדשים וותיקים. ביוזמת ראשי שדולת "עם, דת ומדינה" (הסֵדר, מן הסתם, אינו מקרי), חברי הכנסת יצחק הרצוג, יו"ר האופוזיציה ואלעזר שטרן, ביקשו הנוכחים לעמוד על מקומה של השבת בחברה הישראלית במאה ה-21.
המכנה המשותף היה רב על המבדיל, אך הדיון הבליט את האתגר הגדול של "לעשות את השבת" במציאות ימינו, כאן ועכשיו.
על פני הדברים, קל הרבה יותר לשמור שבת בלב המדבר, כאשר מסביב הכל צייה ושממה, העם מוקף במשכן קדוש, הכוהנים מהלכים במחנה בבגדי הקודש, מחנה שמונה כששים ריבוא ולא יותר, ומרוכז במתחם גיאוגרפי קטן למדי.
אך האם וכיצד ניתן לשמור שבת במדינה מתועשת ומודרנית, בת שמונה מיליון איש ויותר, שמשטרה הוא דמוקרטי ולא רק יהודי, שכרבע מבני אוכלוסייתה כלל אינם יהודים, וחלק ניכר מהשאר אינם רוצים לשמור שבת בטהרתה ההלכתית?
איזה מענה כן ואמתי, אם בכלל, ניתן לתת לאנשים המבקשים ל"עשות את השבת" לא בבית הכנסת או בשירת זמירות ואמירת תושבחות אלא בהליכה לסרט, משחק כדורגל (שלא לדבר, ח"ו, על ריצוי בולמוס ותאוות הקניות בקניון הסמוך) או לבקר קרובים המתגוררים בריחוק מקום, אך אין בידם כלי רכב פרטי? האמנם השבת נועדה "לעשירים בלבד", רק לאלה שבבעלותם מכונית פרטית או שמסוגלים לממן מכיסם נסיעה יקרה במוניות? במה חטא פועל דחק או סטודנט הנאלץ להתפרנס למחייתו משכר העבודה הכפול שמשולם לו ביום השבת, על חשבון יום המנוחה השבועי שלו ושהייתו בקרב בני משפחתו?
כל אחת משאלות אלה וכולן יחדיו הן אחד האתגרים הגדולים שניצבים לפתחה של החברה היהודית והישראלית בת ימינו.
אין צריך לומר: למי שנמנה עם שלומי אמוני ישראל אין כל שאלה. הוא מצווה לקיים את השבת כהלכתה, על פי התורה המסורה לנו מדור דור. אך עבור רוב החברה הישראלית, האתגר שמציבה בפנינו השבת הוא מורכב ומסובך.
פרשת השבוע – כמו זו שקדמה לה – נותנת לנו תזכורת מעניינת בדבר מקומה ומיקומה של השבת בעולמה של תורת ישראל. בעוד שבציווי הידוע שבעשרת הדיברות, מתנוצץ אורה של השבת, רווי הוד והדר, במרכז לוחות הברית, לצד מצוות ייחוד שם שמים, איסורי עבודה זרה ושפיכות דמים, בפרשת כי תשא ("אך את שבתתי תשמרו"), ובפרשתנו, פרשת ויקהל ("וביום השביעי יהיה לכם קדש, שבת שבתון לה', כל העשה בו מלאכה יומת"), באה מצוות השבת ב"מהלך החיים הרגיל", באמצע מלאכת הבניין והיצירה, הציווי על בניית המשכן, שקועה בים של מידות ובדים, כשקול ניסור הקרשים למשכן ותפירת היריעות מהדהד ברקע.
יש במיקום זה כדי להצביע על המשימה הגדולה שב"עשיית השבת". אין זו חוכמה לשמור שבת ב"גטו" מבודד של שומרי שבת, בתוככי הבית פנימה, בדל"ת אמות שרוויות כולן בתלמוד תורה, בבית כנסת ובבית מדרש.
מבחנה האמתי של השבת הוא ב"שוק החיים": בעולם של תעשייה כבדה ושאון חיים, בעולם שכולו יצירה ובניין, עבודה ועמל. היהא האדם מסוגל להניח למלאכת יומו, אך לא רק באופן פאסיבי, באמצעות שביתה ממלאכה, אי עשייה וחדילה ממלאכת היצירה, אלא באמצעות פעולה "אקטיבית": "לעשות את השבת", למלאה בתוכן של יצירה ועשייה לא בעולם המעשה אלא בעולם הרוח?
יש למדנים שהעלו סוגיה זו לדרגת "חקירה למדנית" של ממש: האם מצוות השבת היא רק מצווה פאסיבית, סבילה, מצוות "לא תעשה" של חדילה מעשייה, או שמא דורשת היא פעולה אקטיבית, מעשה של "שבת"?
על פני הדברים, יש הרבה נימוקים לחילול השבת. אין בקיומה היגיון כלכלי (בוודאי לא בעולם שמתהדר בכך שבתי עסקיו פתוחים 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, כל ימות השנה), ואף לא היגיון סוציאלי.
אם דרושה מנוחה לעובד, נכבד נא את חירותו של כל אדם וכל עובד יבחר לו את יום המנוחה הראוי בעיניו, ויחגוג אותו כראות עיניו (בהליכה לבית הכנסת ו"שלוש סעודות" או בהליכה לים, לקולנוע ולמגרשי הכדורגל). אין גם הצדקה כלכלית להשבתת המשק הישראלי דווקא ביום השבת, כשכל הבורסות בעולם המערבי שובתות דווקא ביום ראשון.
במשך שנים הרבה היו שסברו כי הפיתרון לשאלת השבת יימצא בחוק. וכך נחקקו חוק שעות עבודה ומנוחה וחוקי עזר עירוניים, האוסרים על פתיחת עסקים בשבת, כשפקחים דרוזים נשלחים לאכוף את קיומם.
אכן, התבוננות במצבה של השבת הישראלית צריכה לעורר דאגה בלב כל מי שהשבת יקרה בעיניו. אצל סוחרים רבים, הפכה "שבת המלכה" ל"שבת המכה", שבה הפדיון גדול פי עשרה ויותר מאשר בשאר ימות השבוע.
כבר לפני כארבעים שנה ויותר, קונן דודי, פרופ' פינחס פלאי (שבעוד כחודש תימלאנה חצי יובל שנים לפטירתו), על מצבה של השבת. "צא לרחובות הערים הגדולות שלנו", כתב באותם ימים קדמונים, "בוא אל שבילי המשקים החקלאיים, עמוד לרגע על הכבישים הבין-עירוניים, והתגלתה לפניך תמונת זוועה מחרידה, תמונת אימים. והאימה אינה בחילול השבת הנעשה במידה מבהילה. תמיד היו פורקי עול ומשלחי רסן. האימה היא במשהו הרבה יותר עמוק וגורלי. האימה היא בביטול השבת. עַם השבת, אשר נתן לעולם את הערך הגדול של יום השבת השבועי; העם שידע לְעַלוֹת את שבתו למעלות קדושה עממית שאין כמוה; העם אשר ידע להרוות את שבתו בריח ניחוח עילאי ובטעם גן עדן של נשמה יתירה – העם הזה התפרק מעדיו ושכח טעם שבת. גדל דור שאינו מחלל שבת, כיוון שהוא כלל אינו יודע מה היא שבת. היא כלל אינה קיימת עבורו. שורשיו מנותקים כליל מאותה קרקע פורייה ודשנה בה צמח האילן רב הפארות והענפים ששבת שמו".
כדרכו, לא הסתפק בקינה, אלא ביקש "לעשות את השבת": "נדמה לנו שלא בכוח החוק נביא לתקנתה של השבת. בזאת שנכריח את מחללי השבת להשתמש בשבת במוניות במקום באוטובוס הציבורי, לא נביא יהודי אחד לידי שמירת שבת גם אם נשלה את עצמנו ואת "המצפון הציבורי" שלנו כי פעלנו גדולות. החוק בכנסת או בעירייה יישאר על הנייר, ללא כל ערך, אם לא תוקדם לו הכשרת לבבות והכנת התנאים המתאימים לקיומו".
בשנים האחרונות נעשו כמה ניסיונות מבורכים בכיוון זה, שהיו שותפים להם אישים שונים, מכל קצווי הקשת החברתית, שרעיון השבת – גם אם לא בצביונה המקורי – יקר בעיניהם. על כל אחד מאתנו מוטלת החובה לדאוג ל"עשיית השבת", כך שיום השבת לא יהיה עוד "בעיה" אלא פיתרון. לא נטל אלא נכס. עלינו לפעול לכך שמדורת השבת תהפוך להיות מדורת השבט, השבט כולו ולא רק מגזר אחד של החברה הישראלית; שיום השביעי לא יהפוך לזירת מלחמה אלא לשבת שלום; שהשבת לא תהיה רק "יום ששי את יודעת, יש בעיר מסיבה, ורוקדים כל הלילה", או "שבת בבוקר יום יפה, אמא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון, ולי יקנו המון בלון", לא רק יום "מנוחה" של חולין, אלא גם יום של "קדושה", של שהייה בצל קורת הרוח, שהכל יכירו בטעמו הטוב והמשובח.
(ויקהל תשעד)
