מדליה של "קדושים תהיו"

בשנים הראשונות של הופעת המדיה הממוחשבת בעולמנו, רווחה מאד התופעה של הורדת קבצים 'פיראטית' – קובצי מוזיקה וסרטים, למחשבים פרטיים. באותן שנים נכתבו בירורי הלכה רבים שדנו בשאלה האם הדבר מותר מנקודת מבט הלכתית, שכן לפי שיטות שונות בפוסקים, ההלכה אינה מכירה בתורת זכויות היוצרים, כפי שהיא נתפשת בימינו.
כאשר בא אחד מתלמידיו של הרב אהרן ליכטנשטיין (שבימים אלה מלאו חמש שנים לפטירתו), ראש ישיבת "הר עציון" לשאול אותו לעמדתו בסוגיה, שמע הרב בקשב רב את טיעוניו של התלמיד, פרש בפניו את השיטות השונות, אך לסוף הביט בו ואמר: נניח שאין איסור פורמלי בכך, אבל האם חשבת על כך שהיוצר עמל חודשים ושנים על יצירתו, ושהשקיע בתהליך היצירה את מיטב כספו, חלבו ודמו, ואתה מבקש לעשות בכל אלה שימוש ללא תמורה?! אפילו אמרנו, ולא בהכרח אמרנו, שהעתקה כזו מותרת מבחינה פורמלית, מי שיעשה כן, לא יקבל מדליה של 'קדושים תהיו' ".
עיקרון זה, שעיקרו נטוע בשדה האתי-מוסרי, לאו דווקא המשפטי-הלכתי-פורמלי, להימנע מלהיות "נבל ברשות התורה" (כדברי הרמב"ן בראש פרשת קדושים), חוזר כחוט השני בכל תחומי חיינו. לאמור: לא כל מה שמותר הוא גם נכון וראוי.
יש בעיקרון זה כדי להשליך על עולם הקדושה היהודי בכלל.
"ישראל, עם קדושים, קומו לעבודת הבורא, יידעלאך, טייערע כושר יידעלאך, שטייט אוף, לעבודת הבורא" (יהודים, יהודים יקרים וכשרים, קומו לעבודת הבורא). עם ניגון מתקתק זה, כל כך יהודי, היה הרב משה צבי נריה זצ"ל מעיר את תלמידיו מדי בוקר.
"ישראל עם קדושים". אבל בעולמה של תורת ישראל, קדושה אינה שם תואר. היא שם פעולה. יעד, יעוד ואתגר הקוראים לפעולה תמידית.
בדתות רבות, ה"קדוש" הוא שם תואר לאדם קדוש, למקום קדוש או לחפץ קדוש, שכביכול "מתקדשים" ו"מקודשים" מכוח עצמם, והכל חייבים בכבודם.
לא כן בתורת ישראל. הציווי הפותח את פרשת השבוע, "קדושים תהיו!", כמו זה המופיע בסופה, "והייתם לי קדושים!", אינו קביעת עובדה (כפי שביקשו לעשות, למשל, קורח ועדתו בהצהרתם המוטעית מיסודה: "כי כל העדה כולם קדושים!"), אלא ציווי וקביעת כיוון, יעד וייעוד כללי, שתת פרקיו השונים מתפרטים מיד בסמוך: "איש אמו ואביו תיראו", "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם", "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ… לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל… לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ… לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ… לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא… לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
מפירוט המצוות שנסמכו למצוות "קדושים תהיו" למדנו עוד שעיקר הקדושה אינה מתבטאת בסיגופים ובתעניות, במעשי התקדשות והיטהרות כלפי שמיא (אף כי כמובן גם אלה רצויים לעתים לפני המקום), המבטאים את פרישתו של ה"קדוש" מן החיים הארציים, ואת התנזרותו מחברת סתם בני אדם, אלא להפך: הקדושה מכוונת כלפי מערכת היחסים שבין אדם לחבֵרו ולחֶבְרָתו, ומחייבת את נושא שמה להיות מעורב בדעת עם הבריות, לסייע לחלשים שביניהם, העני והגר, היתום והאלמנה, מתוך ערבות הדדית, ולהימנע מלהתעמר בהם.
בעולמה של מורשת ישראל, ובמידה רבה בשונה מהמציאות בימינו, התואר "קדוש" גם אינו מחולק בסיטונות, לכל מי שעוטה על עצמו אדרת וגלימה, ומבקש להתעטר בתואר זה, לעתים שלא כדין.
אברהם אבינו אינו מופיע במקורותינו כ"אברהם הקדוש", ואף לא יצחק ויעקב, או משה. אפילו אהרן הכהן, שנצטווינו לקדשו ("וקדשתו כי את לחם א-להיך הוא מקריב"), אינו מכונה דרך כלל בתואר זה, פרט ליוצא מן הכלל (דוגמת תהלים קו, טז: "לאהרן קדוש ה' "), שאינו מלמד על הכלל.
אף עם ישראל כולו נצטווה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות, יט), "ואנשי קדש תהיון לי" (שמות, כב, ל), וראה דברים, ז, ו: "עם קדוש אתה לה' אלקיך". לימים, הפך המונח "קדוש" כינוי למי שנהרג על "קידוש השם".
בדורות מאוחרים יותר, החלו מדברים על "אנשים קדושים". כך, למשל, נתכנה רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, "רבנו הקדוש" על שום זהירותו בהלכות צניעות (בבלי, שבת, קיח, ע"ב), ויום שמת בו – בטלה קדושה (בבלי, כתובות, קג, ע"ב).
אכן, גם אז צומצם השימוש בכינוי זה והוא לא ניתן אלא ליחידי סגולה. כך, למשל, בתלמוד הירושלמי (ברכות פ"ב ה"ז, ומקבילות): "רבי יוסי בר' חלפתא משבח בדרבי מאיר קומי ציפוראי: אדם גדול, אדם קדוש, אדם צנוע", ובדומה לכך קרא רבי על רבי חייה הגדול. וכך, בדורות האחרונים, נשתגר המונח "האר"י הקדוש" ככינוי לרבי יצחק לוריא, ראש וראשון למקובלי צפת במאה הט"ז.
לפי תפישות מסוימות, מעיקרה נמצאת הקדושה רק בקב"ה, וכל שאר הקדושות – של חפצים, מקומות, אנשים בשר ודם – אינן אלא נגזרות של קדושה זו. ביטוי חריף לכך, ניתן במקרא המדגיש "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל" (תהלים כב, ד), או בניסוחו המפורסם של הנביא ישעיהו (ו, ג), המשולש בהדגשתו: "קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות".
כך לגבי אנשים חיים, וכך לגבי קדושתם של מקומות, שעיקרה תלוי במעשים הנעשים בהם, ולא בעצם קריאת שם הקדושה עליהם (ראו בהרחבה: א' הכהן, 'מה נורא המקום הזה' – על מקומות קדושים: בין דת, משפט וקדושה", שערי משפט ג (תשס"ג), 279-247). הד בולט לכך נמצא במשנת כלים, המדברת בקדושת ארץ ישראל: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות… ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה את העומר, הביכורים ושתי הלחם", וכך גם לגבי שאר ה"קדושות" שהמשנה הולכת ומונה.
היטיב לבטא את הדברים, ר' מאיר שמחה הכהן מדוינסק, בעל ה"אור שמח", שבדברים נודעים שכתב בפירושו לתורה, "משך חכמה", ניסח את עמדתו בחריפות: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. השם יתברך שורה בתוך בניו שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה. וטיטוס נכנס לקודש הקודשים וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו. ויותר מזה הלוחות מכתב אלקים, גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם כשתקיימו מה שכתוב בהם… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם. רק השם יתברך שמו- הוא קדוש… כי אין בשום נברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא יתברך שמו הקדוש… כל המקומות המקודשים, אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות, והר סיני מקור הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממנו, עלו בו צאן ובקר".
קצרם של דברים: החיוב שמוטל על כל איש ישראל הוא לקיים מצוות "נקדש את שמך בעולם", "ואנשי קודש תהיון לי" (כפירושו הנודע של ר' מנדלי מקוצק: "אנשים" ולא מלאכי עליון).
ייעודה של הקדושה – בעולם הזה, על הארציות והגשמיות שבו, בחיי המציאות, על הקרקע. אדם חייב להיות "קדוש" ולקדש את חייו לא רק בשמיים, בבית הכנסת או בבית המקדש, בשיחו ושיגו עם מלאכי עליון, אלא על הארץ, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בדרך הילוכו עם בני אדם.
_אחרי מות קדושים תשפ)