
בלי הורים, בבקשה
אחת התופעות הבולטות ביותר בעולמו של מקרא היא הייחוס. בשונה מהנהוג בימינו שבהם מבקשים מאדם כי יציין את שמו ושם משפחתו, בעבר הלא רחוק לא

אחת התופעות הבולטות ביותר בעולמו של מקרא היא הייחוס. בשונה מהנהוג בימינו שבהם מבקשים מאדם כי יציין את שמו ושם משפחתו, בעבר הלא רחוק לא
באיבה של פרשת פינחס מופיע פרשת בנות צלפחד ובסמוך לה הוראת ה' למשה לעלות ולהשקיף על הארץ טרם ייאסף אל עמיו. פרשות מטות-מסעי ודברים העוסקות
פרשתנו מתמקדת בהכנות המיוחדות לקראת הכניסה לארץ. בסופה חורגת לכאורה התורה מהרצף וחותמת במצות הקורבנות בכלל וקרבן התמיד בפרט. התורה עוסקת בעיקר במוספים אולם היא
בסוף פרשת בלק מתואר מעשה זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, עם האשה המדינית כזבי בת צור לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל. מעשה
הרב יוסף כרמל ראש מכון "ארץ חמדה" ואב"ד "משפט והלכה בישראל" שכרו של פנחס בן אלעזר, כמתואר בתחילת הפרשה, היה רב מאוד וז"ל הכתוב: "
"עשו סייג לתורה" הוא אחד ההדרכות הבסיסיות ביותר בעולמה של ההלכה. בדרך כלל, איסורי התורה הם ממוקדים ומוגדרים בעבירה עצמה, והתורה אינה עוסקת בהרחקה מהאיסור
בשבוע שעבר הבאנו את אגדת אבא חלקיה נכדו של חוני המעגל, אשר בהמשך למורשת סבו מצליח אף הוא להביא גשם לעולם. באגדה זו מוסב דגש
לאחר פטירתם של מרים ואהרון מגיעה שעתו של משה רבנו. לאחר שמחד נמצא פתרון לירושתם של בנות צלפחד ומאידך מתבשר משה שאינו ייכנס לארץ תובע
מי שקורא את סיומה של פרשת פינחס מגלה שהיא נחתמת באופן שעלול לעורר תמיהה. הפסוק האחרון של הפרשה איננו אלא הפסוק הראשון של פרק ל

אחד הקטעים בגמרא, שמזעזים את קוראם בכל פעם מחדש, מופיע במסכת בבא מציעא (ל, ע"ב): "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה