הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
על בסיס ה"תמידים כסדרם" צריך לבנות את התוספת, הייחוד, התגובה למאורעות השעה והעולם הרוחני המשתנה
קורבנות המוספים, המצויים בפרשתנו, מהווים אתגר לפרשני התורה, ובעיקר לאלה הסבורים שחלק בלתי נפרד מהפרשנות עוסק גם בשאלות מבנה. רוב הקורבנות הופיעו בספר ויקרא. לא זו בלבד, אלא שפרשת המועדים, שההלכה קבעה שהיא זו שתיקרא בחגים – אף היא בספר ויקרא נכתבה. בספר במדבר אמנם יש עיסוק מסוים בקורבנות (אשם גזל הגר, מנחת סוטה, קורבנות הנזיר) ובנכסים, אולם בוודאי שאין זה הנושא העיקרי בספר. מעבר לכך, מיקומה של פרשת המוספים בפרשת פנחס נראה כלא קשור – לא למה שכתוב קודם לכן ולא למה שכתוב לאחר מכן.
הראשונים עסקו בשאלה זו, וחלקם (בעיקר הרמב"ן) קבע כי הפרשה נמצאת כאן בשל היותה סמוכה לכניסה לארץ ישראל. לשיטתו – לא הקריבו קרבן מוספים במדבר, ועל כן יש לציין זאת כעת. עמדה זו של הרמב"ן עומדת לכאורה בניגוד למשנה מפורשת, וכן למקורות אחרים, ונאמרו עליה ביאורים רבים, אך בעיקר – מדובר למעשה בהחלפה של שאלה בשאלה: משאלת המיקום של הפרשה (שקיבלה מענה) לשאלה מדוע אכן קיים הפיצול הזה, ולא צוו להקריב קרבן מוסף במדבר.
תהא התשובה אשר תהא, הפיצול בין שני סוגים של קורבנות, והדגשת המיקום המיוחד של קורבנות המוספים נדרשים גם במישור הרוחני. בעבודת ה', יש אכן שתי מערכות: מערכת אחת של קביעות, של ריטואל, של קרבן תמיד (שלא הופיע לראשונה בפרשתנו, כי אם כבר בספר שמות, בפרשת תצווה) והשנייה היא מערכה של תוספת ייחודית בזמנים ייחודיים. פיצול זה מסוגל להיות מורה דרך לכל ברית המצוות.
יש בחיים הדתיים שלנו היבט של "דת", המבטא חוק, ריטואל וקבע. ואכן, יש בסיס מתמיד של "ותרגילנו בתורתך", והכנסת העולם הרוחני למסגרות השבות וחוזרות על עצמן, ובכך נקבע אורח חיים "דתי" שאנו מורגלים בו. אולם, על כך יש מוספים – לא רק הפעולה התמידית והקבועה, אלא התוספת המיוחדת הנובעת מאירועי הזמן: בין אם מדובר בתוספות המתממשות בחגים, ובין אם מדובר באירועים מיוחדים בחיים, המחייבים להביא תודה, חטאת, אשם או עולה.
שני הממדים חשובים מאוד. בניית הכל על המעשה הדתי הקבוע מאיימת עלינו בתהום שנוצרת משחיקה, ממעשים חיצוניים שאינם נוגעים בלבבות, מהפיכת האמונה לתרבות ולאורח חיים בלבד. על בסיס ה"תמידים כסדרם" צריך לבנות את התוספת, הייחוד, התגובה למאורעות השעה והעולם הרוחני המשתנה. מאידך גיסא, בניית הכל על האמונה ברצוא ושוב, ללא עיגון בחיים הממשיים ובריטואל הקיום – הוכחה במשך הדורות כמגדל הפורח באוויר, וכזה שאין בו אחיזה וקיום במציאות. שני הממדים בונים האחד את השני.
זו גם הדרכה חינוכית – לעצמנו ולילדינו. השילוב המיוחד של תמיד ומוסף, קביעות וייחוד, ריטואל והתפרצות יש בו כדי להוות מצפן מה אנחנו מבקשים ביסודו של דבר לחולל. לא נצליח לכונן הכל על הקביעות, ללא התוספת וההתפרצות. ובד בבד, ההתרגלות בתורה היא חיונית מאין כמותה, לביסוס קשר ייחודי בינינו ובין הקב"ה.
(פנחס תשפ"א)
