כך מוצאים שידוך באתיופיה

קדושת המשפחה, התא המשפחתי היציב בביתא בישראל, הם מאבני היסוד שקיימו את ביתא ישראל לאורך כל הדורות

אפתח בבדיחה קצרה, שככל הנראה הובאה מאחת העיירות בפולין, ותהנו מהיידיש: "ערב יום כיפור דער רב  פון שטעטל לויפט פון מיקווע און זעט אין א ווינקל דעם שטאט אפיקורוס רעדן מיט ה שיקסע. דער רב שרייט  אויס צום אפיקורס.  געוואלד געשריגן! ערב יום כיפור, פאר כל נדרי מיט א שיקסע! רבי- ענטפערט דער אפיקורוס- איך באשטעל זי אויף מוצאי יום כיפור" (יוסף גורי ווען לאכט א ייד עמ' 21). וכעת נעבור לפרשת השבוע.

בפרשתנו הקב"ה מצוה את משה: "צָר֖וֹר אֶת־הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם". מתברר שהמילה 'צרור' היא מילה ייחודית שאינה מופיעה בתורה. מה משמעותה? ומדוע משה מצטווה לצרור את המדיינים? הרי משה לא נצטווה כך על מואב, אף על פי שהם היו מי שהביאו עליהם את חטא הזנות: "וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב… וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְקֹוָ֖ק בְּיִשְׂרָאֵֽל". עוד נחזור לענות על השאלות הללו.

על פי המנהג האתיופי, הגבר לא פונה בעצמו לאישה ומציע לה חברות שתוביל בסוף לנישואין, שאם יעשה כן ייחשד בשידול לזנות ולא ייענו לו בשום אופן. לכן, היוזמה לשידוכין מגיעה מהורי החתן, והורי הכלה ממתינים להצעות. כאשר זוג הורים חושבים שהגיע זמנו של בנם להקים בית הם מתחילים להתייעץ עם קרובי משפחה, ולברר אילו בנות מתאימות לו. המשפחה נרתמת לחיפושים. כאשר מוצאים בת שהגיעה לפרקה מתחילים לברר מספר דברים: ראשית מבררים שהיא אינה קרובת משפחה, שכן באתיופיה אסור להתחתן עם קרובי משפחה עד שבעה דורות אחורה מכל צד שהוא. אחר כך מבררים פרטים על מצב משפחת הכלה: שמירת המסורת, דרך ארץ, מצב כלכלי, שמועות על המשפחה. כל הבירורים נעשים בסודיות. אחרי שהוחלט על הכלה המתאימה, אבי החתן וחברו הקרוב הולכים אל בית הורי הכלה ומבקשים להתארח שם ללא הודעה מוקדמת. הורי הכלה המיועדת לא יודעים את סיבת בואם. לאחר שהאורחים אוכלים ושותים, קם אחד מהם לפני ההורים ואומר: "באנו היום לכאן כי חפצנו מאוד בקרבה שלכם, רצינו לבקש את ידה של בתכם לאישה לבננו-שלנו". הורי הכלה מציעים לאורחים לשבת, מבקשים בהתרגשות שייתנו להם זמן להתייעץ עם קרובי משפחה, ומבטיחים להם תשובה בזמן הקרוב. עכשיו מגיע תור הורי הכלה לברר על הורי החתן, מה הייחוס המשפחתי שלהם ומה מצבם הכלכלי. אם הם מחליטים לתת תשובה שלילית הקשר מסתיים. אם התשובה חיובית, הורי החתן והכלה קובעים מיד זמן לאירוסין.

עוד, על פי מנהג יהדות אתיופיה, אישה נשואה נוהגת לכסות את ראשה במטפחת. אישה שזינתה או חרגה מגדרי הצניעות פורעים את ראשה. לעומת זאת, בת רווקה לא צריכה לכסות את ראשה. יש שהסבירו ששיער מגולה סתם אינו נחשב "ערווה", כפי שמקובל במסורת הרבנית. הסיבה לכיסוי השיער באתיופיה היא מטעם אחר. השיער הוא כבודה של האישה, לא סתם נשים טורחות בתסרוקתן ובתספורתן. האישה חשה שהשיער הנאה מכבד אותה ומציג אותה כלפי הציבור. כל עוד האישה אינה מיוחדת לאיש, אין בכך רע. אך כאשר האישה נשואה לאיש, את ההופעה המיוחדת ביותר היא שומרת לבעלה. זה מעין סימן ואות המייחד אותה דווקא אליו, וגם סימן לזרים שהיא כבר נשואה. ואת הראייה לכך סיפק לי הקס (כהין) מטוסנוט אלי וונדה. "'ההלכה' האתיופית אוסרת על אישה לקלוע צמות בשיער (זה נחשב ללא צנוע), אבל אם האישה קולעת צמות בשיער ומכסה אותו במטפחת זה מותר ולא אסרנו זאת כי את היופי היא שומרת לבעלה". מכאן שרווקה אינה זקוקה לסימן הזה, ואדרבה, אם לא תכסה את ראשה כולם ידעו שהיא פנויה ושאפשר לבקש את ידה.

אנו לומדים שקדושת המשפחה, התא המשפחתי היציב בביתא בישראל, הם מאבני היסוד שקיימו את ביתא ישראל לאורך כל הדורות.

כעת נחזור לענות על השאלות לעיל – אמנם היו אלו בעיקר מואב שהפקירו בנותיהם לזנות וכך דאגו לפגוע בקדושת המשפחה ולפירוק התא המשפחתי. אבל, כפי שטוען הרמב"ן – המואבים נתייעצו בתחילה עם המדינים והם שנתנו להם עצה זאת, "שתזננה בנותם עימהם". מדיין זו תופעה שמתגלה בכל דור בלבושים שונים. לכן רשי מפרש את המילה 'צרור' "צָרוֹר – כְּמוֹ זָכוֹר, שָׁמוֹר, לְשׁוֹן הֹוֶה; עֲלֵיכֶם לְאַיֵּב אוֹתָם". הם לא מסכנים את הגוף כפי שגורסת נחמה ליבוביץ, הם מסכנים את נשמת המשפחה היהודית. על הפסוק בפרשת במדבר, "ויתילדו על משפחותם לבית אבותם" (א, יח), פירש רש"י שהביאו ספרי ייחוס ועדי חזקת לידתם. והרמב"ן חולק וסובר שכל אחד אמר 'בן לשבט פלוני אני'.

כשיהודי אתיופיה הגיעו ארצה הם אמנם לא הביאו ספרי ייחוס אבל בהחלט כל אחד ידע מאיזה משפחה הוא עד שבעה דורות אחורה. ובכל זאת הם נתבקשו לעבור גיור לחומרא לסיבת הדרישה, מתייחס אחד מן הרבנים: "[…]אנו רואים ביהודי אתיופיה מקדשי שם שמים ששמרו על יהדותם בזמנים קשים, אך יש בעיה עקרונית הקשורה בכשרות הנישואין ובשאלת פסולי חיתון…". סוגיית גיור לחומרא הנה סוגיה הלכתית סבוכה ומורכבת. עם זאת דומני, במיוחד לאור מה שראינו לעיל, כי מי שמנסה לייחס ליהודי אתיופיה בעיות של "כשרות הנישואין ושאלת פסולי חיתון" – כנראה שלא למד על אודותם ומנהגיהם.

(פנחס תשפ"א)